שביעות הרצון של צה"ל מהישגיו בתחילת המבצע מעידה על בעיה קשה

השבוע יצא צה"ל למבצע "מגן וחץ" ברצועת עזה, שבו חוסלו שלושה בכירים בג'יהאד האסלאמי הפלסטיני. לאחר החיסולים נכנס צה"ל לכוננות גבוהה, "מוכן לכל תרחיש". שר הביטחון גלנט הודיע שפיקוד העורף "במצב מיוחד", וישראל כ"ץ, חבר הקבינט, העריך שמדובר ב"שקט שלפני הסערה".

אין ספק שהמבצע היה מוצלח. המטרות הושגו, ה"בכירים" נהרגו, המודיעין, חיל האוויר, המערכות התומכות, כולם ביצעו את תפקידם נאמנה. אכן, צה"ל הפך למומחה בפעולות שכאלה. יש לו מודיעין מצוין, מערכות מתקדמות וביכולתו לבצע סיכולים ממוקדים מרשימים.

ועדיין, יש משהו טורד מנוחה באווירת שביעות הרצון וההתבשמות העצמית במבצעים שכאלה. מהיכן מגיעה הגאווה היתרה של צה"ל, מערכת הביטחון והצמרת הפוליטית, ביחס למבצע שיש להכיר בכך שכולו, מתחילתו ועד סופו, נעשה בתנאים א־סימטריים מוחלטים לטובת צה"ל העצום והגדול, מול ארגון טרור קטנטן שכלוא ברצועת עזה הצרה, תקציבו כמה מיליונים ויש לו לכל היותר כמה אלפי פעילים?

נראה שהלוי שקוע בתודעת יו"ר ארגון בירוקרטי, ולא מבין שמה שבאמת מסוכן הוא לא ביקורת ציבורית אלא מטכ"ל הומוגני וחסר מעוף

יש כאן אובדן פרופורציה מטריד, סממן מובהק לבעיית עומק שיש לבחון ולהכיר.

בלב העניין עומדת הפיכת המצב הביטחוני הא־סימטרי המובהק לשגרת עבודה ותודעה צבאית, למשימת־העל של צה"ל. העימות הא־סימטרי הפך לחזות הכול עבור צבא שלא נלחם במלחמה שמזכירה סימטריה מאז 1982; הרצי הלוי, הרמטכ"ל היום, התגייס לצה"ל ב־1985.

בעבר הוגדרו יעדי צה"ל ביחס למלחמה סימטרית רב־זירתית. כיום הוא מגדיר אותם במסגרת א־סימטריה גדולה ובזירה אחת בלבד. עשרות שנים צה"ל לא מאמין שמלחמה היא מושג רלוונטי. יש מבצעים ויש איומים, אין צבאות ואין סימטריה. "מלחמה" לא קיימת כמושג מארגן ודומיננטי בארגון שתכליתו וייעודו אמורים להיות "לנצח במלחמה".

כל צבא שלא נלחם שנים רבות מתמודד עם בעיה שמאפיינת את רוב הארגונים הבירוקרטיים: היעדר בוחן מציאות. פעילותו לא נבחנת מול יעדים נצפים ובלתי תלויים, ולכן אין אַמת מידה אמיתית לביצועיו. ההשלכות של הבעיה הזו דרמטיות.

הבעיה הראשונה נוגעת להגדרת יעדי הארגון. בהיעדר יעד צבאי חיצוני, מערכת הביטחון הגדירה מחדש את מטרותיה, כשבכל פעם היא כיוונה מעט נמוך יותר, עד לתחתית הנוכחית. זה הסוד לכך שצה"ל, שעלותו עשרות מיליארדים בשנה בתשלומים ישירים ועוד מיליארדים רבים מאוד בעלויות עקיפות, עומד בקלות ביעדיו וחושב על עצמו כארגון מוצלח.

בעיה שנייה היא איוש. כל ארגון דורש הצבת אנשים במקום ובתפקיד שמשרתים את מימוש יעדיו המרכזיים. מה קורה כשאין מלחמה, אף אחד לא מאמין שיש כזו באופק, ואיש לא נבחן על יכולותיו הצבאיות המכריעות? הקידום הופך לבירוקרטי באופן מובהק, כלומר: פריבילגיה במסגרת קליקה של מקורבים, על בסיס אמון אישי.

התוצאה היא שזה שנים המטכ"ל הוא גוף הומוגני ומיישר קו. לקצינים ביקורתיים ויצירתיים, שמעיזים ללכת נגד הזרם – גם אם הפגינו מקצועיות וזוכים לאמון חייליהם והציבור – אין מקום במטכ"ל. הם לא חלק מהקליקה.

בהקשר זה, בתגובה לביקורת על אי־מינויו של עופר וינטר, אמר השבוע הרמטכ"ל: "ההחלטות על המינויים בצה"ל מתקבלות על ידי מי שנושאים באחריות להן. כל ניסיון להתערבות חיצונית או להכנסת שיקולים זרים לתהליך זה – פסול ואף מסוכן".

יש בדברים הללו שלוש שגיאות. ראשית, האחראי העליון איננו הרמטכ"ל, אלא הדרג הפוליטי. שנית, החשד הוא ששיקוליו שלו אינם מקצועיים, וזה כישלון שלו; המטכ"ל אולי מלא בנאמניו, אבל חשוב מהאמון האישי שלו באנשיו הוא האמון הציבורי בו. אחרונה, נראה שהלוי שקוע כל כך בתודעת יו"ר ארגון בירוקרטי, עד שהוא כבר לא מבין שמבחינה מקצועית מה שבאמת מסוכן הוא לא ביקורת ציבורית אלא מטכ"ל הומוגני, חד־גוני וחסר מעוף, שתפקידו העיקרי הוא להדהד ולגבות אותו ואת "המערכת".

בנאומו השבוע חזר הלוי לדבר גם על הסרבנות, ואמר "אסור לעשות שימוש בשירות המילואים למטרות שאינן מן הסדר הביטחוני". הבעיה היא שבמעשיו הפגין הלוי שהוא לא מאמין לעצמו. כשמחאת הסרבנות פרצה, הראה הרמטכ"ל שמבחינתו הקליקה הצבאית עומדת מעל לכל שאר השיקולים, ובקרב מול הסרבנות הוא הפסיד מרצון.

השבוע חשף סמי פרץ בדה־מרקר שצה"ל, כלומר הרמטכ"ל, הפיק דו"ח לדרג הפוליטי שממנו עלה שהצבא לא יכול להתמודד עם איומי הסרבנות ושביטחון ישראל נפגע. הדו"ח הזה, טוען פרץ, יישאר חסוי, אבל בגללו התקפל נתניהו. במילים אחרות, צמרת הצבא קידמה את מטרות הסרבנים בכך שנכנעה להם מראש ואז הציבה את כניעתה כאקדח על שולחן הממשלה.

אגב, גם כאן, עוד לפני הכשל הפוליטי והפיקודי, יש כשל מקצועי מובהק. צבא שהייחוס שלו הוא מלחמה, בנוי על יתירות, משום שבמלחמה יש אבדות ושחיקה משמעותית בכוח. מטכ"ל שמרים דגל לבן מפני שטייסת אחת איימה שתצא מכשירות, צריך להניח את המפתחות על רקע כשל מקצועי מובהק.

כעת לנקודה אחרונה, לא פחות מכרעת. עם הזמן הוחלפה בצה"ל גם השפה, ואיתה התודעה. הצמרת הביטחונית היום היא קבוצה סגורה, הומוגנית בתפיסותיה ובמחשבתה. הקצונה הבכירה גדלה בתיבת תהודה של צבא ישראלי שבמונחי סוציולוגיה צבאית קוראים לו "פוסט־מודרני". החשיבה שלהם לא רק אחידה, אלא גם תחומה ומוגבלת מקצועית לקיים ולמערכת מושגית פסאודו־צבאית שהכשירה אותם.

השפה הצבאית שהתגבשה במערכת הביטחון קשורה למציאות צבאית קיצונית כמו מלחמה, בערך כמו שהשפה הפוליטית שפותחה בתיבת התהודה של השמאל – כולל באקדמיה הישראלית – קשורה למציאות הפוליטית ביחס למושגים כ"דמוקרטיה", "דיקטטורה", "פאשיזם" וכו'.

וכך אנשים בצמרת מערכת הביטחון, שאיש לא מפקפק באומץ ליבם ובהשתתפותם הראויה במבצעים נועזים ובלחימה, מדברים, מלאי היבריס, בשפה מהונדסת ומלאכותית, שחושפת לא מעט בורות ולא מאפשרת להם להתמקצע במה שאמור להיות ליבת מומחיותם: אסטרטגיה צבאית.

כשמעמתים את בכירי המערכת עם הבעיות הללו, נתקלים במנגנוני ההגנה הבירוקרטיים והפסיכולוגיים הרגילים: סמכותנות, הכחשה, זלזול, ומעל הכול: הסתרה ותרבות שקר ארגונית. מבצעים כמו "מגן וחץ" הם הפקות יח"צ מרשימות, שמסתירות את אחת הבעיות הגדולות ביותר של מדינת ישראל – הידרדרות מתמדת ביכולות הצבא בחשיבה ותכנון, באיכות הפיקוד הבכיר, ובהגדרת היעדים שהוא נדרש לממש.