קצת מוזר לדבר על זה בשבוע של יירוטים בתל־אביב, אבל אולי דווקא בשבוע כזה כדאי להתבונן מפרספקטיבה רחבה יותר על הזמנים שאנו חיים בהם. המונח "התלכדות הזירות" קיים בחיינו כבר חודשיים בערך, וכולם מבינים שזהו תרחיש מסוכן ביותר למדינת ישראל. אבל אם יש תועלת אחת בעקבות מבצע "מגן וחץ", לפחות כפי שהדברים נראים כרגע, הרי שזו התובנה שעשויה להתגבש בצד הפלסטיני כי מי שצפויים לשלם את עיקר המחיר על מימוש הקונספט הזה יהיו הם עצמם. הג'יהאד האסלאמי, ארגון קטן ורצחני, ניזון אמנם מהיד המאכילה אותו בטהרן, אבל עד כמה מוכנים אנשיו להיות בשר תותחים בשירות הרפובליקה האסלאמית? השאלה הזו נכונה שבעתיים ביחס לחמאס. עשור של מלחמה בסוריה הוכיח במידה רבה שחמאס וטהרן זה לא בדיוק סיפור אהבה.
בכל מקרה, יממה וחצי אחרי התקיפה הישראלית, התוצר הפלסטיני הוא שיגורים לתל־אביב. לא משהו שלא ראינו קודם. אם רעיון "התלכדות הזירות" בכל זאת ייכנס לפעולה, נראה את מימושו כבר בימים הקרובים. או שהוא יישאר תלוי באוויר כחלק מרפרטואר האיומים, לצד תהליכי עומק אחרים המתרחשים באזורנו. אלה תהליכים גאו־אסטרטגיים רחבי יריעה, שמתרחשים בלי קשר לישראל אבל יש להם השפעה גדולה עלינו.
וכעת לתמונה הגדולה יותר. ערב פתיחת מבצע מגן וחץ נחתו בירושלים שניים מיועציו הבכירים של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן: עמוס הוכשטיין, שליחו המיוחד של הנשיא לענייני אנרגיה, המוכר לנו היטב בעקבות חלקו כמתווך האולטימטיבי בהסכם הגז בין ישראל ללבנון; וברט מקגורק, יועצו של הנשיא לענייני המזרח התיכון. עבור נתניהו, שביידן מסרב לקבל אותו בבית הלבן בעקבות הרפורמה המשפטית, ביקורם של השניים הוא הדבר הקרוב ביותר לדיאלוג עם הבית הלבן.
אי אפשר להפריז בחשיבות המגעים הללו מבחינת נתניהו. כי הבה נודה בעובדות: ראש ממשלה ישראלי שהנשיא האמריקני מסרב להיפגש עימו הוא ראש ממשלה בנבצרות מדינית. מעמדו הפוליטי הפנימי ויכולתו לקדם מהלכים משמעותיים מול תוכנית הגרעין האיראנית, או לחלופין לקדם את הנורמליזציה המיוחלת עם סעודיה, מוגבלים עד מאוד. ונורמליזציה עם סעודיה, אין לכחד, עשויה לייצר מציאות חדשה שתזניק את מעמדה של ישראל, וגם לחולל את התנאים הדרושים לעסקת טיעון שתסיים את המשפט המרחף כעננה שחורה מעל ראשו של נתניהו. עד שזה יקרה, הוא נדון לטיפול תחזוקה תקופתי מול הג'יהאד וחמאס, במקביל לשיקום ההרתעה מול איתמר בן־גביר. וזה בלי שדיברנו על כאב הראש של הרפורמה.
הצינה הנושבת מריאד עושה שמות בדימויה המעצמתי של ארה"ב, במיוחד על רקע עליית מעמדה האזורי של סין. לכן ממשל ביידן חותר בעקביות לשיפור הקשר עם בית המלוכה הסעודי
למזלו של נתניהו, לנשיא ארה"ב ג'ו ביידן, השואף לכהונה שנייה, יש משא כבד משלו. זה תקופה ארוכה יחסיו של הממשל בוושינגטון עם בית המלוכה הסעודי רופפים, שלא לומר זועפים. הצינה הנושבת מריאד עושה שמות לא רק בדימויה המעצמתי של ארה"ב במזרח התיכון, במיוחד על רקע עליית מעמדה האזורי של סין, אלא גם בביידן עצמו ובדימוי של כשירותו. לכן ממשל ביידן חותר כעת בעקביות לשיפור הקשר עם בית המלוכה הסעודי, אף שיש להניח כי דעתו של ביידן עצמו על שיטות הפעולה הנפסדות של יורש העצר מוחמד בן־סלמאן לא השתנתה.
מה שכן השתנה היא התמונה הגאו־פוליטית והגאו־כלכלית, ועימה גם מעמדם האזורי והכלכלי של הסעודים שנמצא בנסיקה. לא פחות. זה לא רק הזינוק במחירי האנרגיה לצד מיזמי הענק העתידניים שמוביל בן־סלמאן, אלא גם חידוש היחסים הדיפלומטיים עם טהרן, המאפשרים לסעודים להסיר מעליהם את גיבנת המלחמה בתימן ועימה את האיום המתמיד על תעשיית הנפט. ולמרות דברי התבהלה שנשמעו בימים הראשונים לאחר חשיפת ההתקרבות המחודשת בין הסעודים לאיראנים, בתיווכם האדיב של הסינים, אט אט מחלחלת התובנה שהרגיעה הזו דווקא תורמת ליציבות האזורית.
כל זה בהחלט מתיישב עם האינטרס האמריקני הרחב. בראייה אמריקנית מעצמתית, וושינגטון חותרת לא רק לבניית תשתית צבאית אזורית, ימית ואווירית, במזרח התיכון מול האיום האיראני, אלא שואפת גם לאינטגרציה בין המזרח התיכון לדרום אסיה, ככלי להזנק ביטחוני וכלכלי משמעותי מול סין. בתוך המטריצה הגדולה הזו יש גם חלק קטן־גדול ישראלי. משהו שהאזור יכול אמנם בלעדיו, אבל קיומו עשוי לייצר שינוי משמעותי לטובה בעבור האזור כולו. מדובר כמובן על תהליך הנורמליזציה ביחסי ישראל־סעודיה.
האבולוציה של יורש העצר
בסוף השבוע שעבר, בזמן שפה נחתו רקטות בתגובה על מותו בכלא של ח'דר עדנאן, נחת בסעודיה ג'ק סאליבן, יועצו של הנשיא ביידן לביטחון לאומי. בחודש שעבר שוחחו סאליבן ובן־סלמאן בטלפון; בהמשך הגיע ברט מקגורק לביקור הכנה. המפגש עצמו היה מעניין במיוחד. נוסף לבן־סלמאן וסאליבן נכחו בו גם השייח' טחנון בן־זאיד אל־נהיאן, אחיו ויועצו לביטחון לאומי של שליט האמירויות מוחמד בן־זאיד, ומי שעומד גם בראש רשות ההשקעות של אבו־דאבי. אורח נוסף ולא פחות חשוב היה אג'יט דובאל, יועצו לביטחון לאומי של ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי. חיבור מרתק של אישים. ישראלים שמכירים את הנפשות הפועלות אומרים שהיו משלמים הון כדי להיות זבוב על הקיר במפגש הזה.
על מה דיברו שם? אפשר רק לשער, אבל הנה ניחוש מושכל: ארה"ב, איחוד האמירויות והודו הן חלק מקבוצת I2U2, שגם מדינת ישראל נמנית עימה. הקבוצה הוקמה כדי לקדם שיתופי פעולה כלכליים שמטרתם לייצר אינטגרציה בתחומי האנרגיה, המים, התחבורה, הסייבר, הביטחון התזונתי וחקר החלל. מנקודת המבט האמריקנית, הקואליציה הזו, שככל הנראה מנסים לרתום אליה כעת גם את הסעודים, נועדה לא רק לקדם את הפוטנציאל של האזור אלא לייצר מנגנון שיאפשר לארה"ב ולחברות הקואליציה להתמודד עם עלייתה המטאורית של ההשפעה הסינית באזור. אמנם גם ישראל חברה בקבוצה, אבל ככל הידוע לא הייתה לה נציגות במפגש בריאד. תהליך הנורמליזציה ביחסי ישראל־סעודיה תקוע למדי בשלב זה, על רקע הבעיה הפלסטינית. כפי שזה נראה כעת, רוב הסיכויים שהמפגש הזה נועד בראש ובראשונה לחמם את היחסים בין ארה"ב לסעודיה, ואולי גם לקדם את תהליך הנורמליזציה עם ישראל.
האם הרגע הזה מתקרב? לבן־סלמאן לא אצה הדרך. אולם בראייה לאחור, האבולוציה של התנהלותו מסמנת שזה אפשרי: הוא החל את הקריירה שלו ברגל שמאל, בניהול כושל של המלחמה נגד תימן. בהמשך הנהיג גם את החרם על קטאר. ואז באה פרשת חשוקג'י ועימה הקרע עם ארה"ב. אלא שמאז הספינה משנה כיוון. תחילה בהסכם אל־אולה שהחזיר את קטאר לחיק מדינות המפרץ, וכעת עם סיום המלחמה בתימן וחידוש היחסים עם איראן. כל זה מביא את האזור לרגיעה יחסית, סוג של דטנט. במקביל מתנהל דיאלוג עם ארה"ב. ואם כך, נורמליזציה עם ישראל היא בבחינת המשך הגיוני של המגמה.
על התמונה הגדולה הזו מעיבה המציאות המתוחה בשטח. כי בזמן שבריאד מדברים על פרויקטים אזוריים ענקיים שישראל תוכל אולי להיות שותפה להם בעתיד, המטוטלת המקומית נעה בין הר הבית לעזה ובין גוב האריות למזרח ירושלים. ועוד לא דיברנו על הרפורמה המשפטית והמתח ביחסי ביידן ונתניהו. ועדיין, בשבוע שעבר אמר ג'ייק סאליבן כי הסכם שיכונן יחסים דיפלומטיים בין ישראל לסעודיה הוא אינטרס אמריקני.
ואכן, בשבועות האחרונים יש עוד ועוד טפטופי ידיעות שלפיהן הממשל האמריקני מתווך בין ישראל לסעודיה בסוגיית מעמדם של האיים טיראן וסנפיר. למצָרי טיראן חשיבות אסטרטגית. הם שולטים על הכניסה לאילת מכיוון המזרח הרחוק והים האדום. חסימתם על ידי המצרים ב־1967 הייתה הסיבה לפרוץ מלחמת ששת הימים. בהסכם השלום עם מצרים נקבע כי האיים יפורזו, וכוח של האו"ם בראשות ארה"ב יפקח על חופש השיט. אולם ב־2016 נחתם הסכם בין מצרים לסעודיה, המעביר לחזקתה את האיים (השייכים לה היסטורית). נקבע כי בתמורה תושיט סעודיה סיוע כלכלי למצרים, כולל בניית גשר שיחבר את שתי המדינות דרך המצרים.
אך מאז שסעודיה קיבלה לחזקתה את האיים, היא לא הצהירה על מחויבותה לשמירה על חופש השיט כפי שנקבע בהסכם השלום בין ישראל למצרים, וזאת אף שישראל לא הביעה התנגדות להעברת האיים לידי הסעודים. אז כן, הדרך לנרמול מול סעודיה עוד ארוכה, ובכל מקרה היא עוברת כנראה דרך מצרי טיראן. גם זה חלק מהתמונה הגאו־אסטרטגית האזורית היותר גדולה.
