בסבב הראיונות שהרמטכ"ל היוצא אביב כוכבי קיים לפני פרישתו, אחד הנושאים שחזרו על עצמם היה מבחן השקט בדרום. המושג הזה, שנכרך עם המילה הרתעה, הפך לדו־שימושי. גורמים צבאיים שסופגים ביקורת על התנהלותם מול רצועת עזה מציינים ש"זו הייתה השנה הכי שקטה בדרום מאז…", ופוליטיקאים מסבירים כי המדיניות שהובילו, עם מבצעים כמו שומר החומות ועלות השחר, הניבו הרתעה חזקה בדרום, שמייצרת שקט לתושבי העוטף. אבל אם להודות על האמת, אין שקט בדרום כבר כמה שנים. צה"ל צריך להתחיל להיפרד מהמילה הרתעה, כי ככל שהוא מרבה להשתמש במושג הזה הוא מגלה עד כמה הוא מתעתע ולא באמת מציאותי. הבעיה הגדולה מתחילה בפער שבין הבנת צה"ל את המושג הרתעה ובין ההבנה של הציבור. זה מזכיר מאוד את הפער בין האופן שבו צה"ל תופס תקיפת ארבע מטרות של חמאס, שמוגדרות מבחינתו "מטרות משמעותיות" או "מטרות עוצם", לאופן שבו תושבי הדרום מגדירים את אותה פעולה: "תקיפת דיונות". הציבור רוצה לראות תוצאות, קרי שקט, לא אילוסטרציות של דובר צה"ל.צה"ל רואה תמונת מודיעין. אפשר לטעון שזו התמונה הנכונה, אבל בפועל הצבא לא מצליח להסביר אותה לציבור. בעוד הצבא רואה איך בחמאס עושים הכול להתרחק מעימות, תושבי העוטף ישנים עם צבע אדום ומבחינתם האויב בעזה הוא אותו אויב, לא משנה באיזו השתייכות ארגונית. היה מרתק לראות השבוע כיצד ניסו בישראל להרחיק את חמאס מהלחימה ולקשור את כל האירוע לג'יהאד האסלאמי, שמולו הרבה יותר קל להתנהל. מדובר בארגון מוכה, שאין לו תקציבי העתק של חמאס, וגם לא את יכולות המידור.לא במקרה מצליחים בצה"ל לפגוע בחדרי השינה של בכירי הארגון, בזמן שצמרת חמאס אינה נפגעת. נוח יותר לריב עם החלש, ולא עם זה שעימות מולו עלול להיגרר למבצע ארוך עד כדי מלחמה. כאשר הצבא והדרג המדיני משתמשים במושג הרתעה, הם הופכים אותו לכלי משחק. והרתעה היא ממש לא משחק. הרתעה משמעותה גרימת נזק לצד השני, כזה שיגרום לו לחשוב פעמיים אם להיכנס לעימות מול ישראל או לא. כשהוא בוחר שלא להיכנס לעימות, זה אומר שהוא מורתע.בצפון, ההרתעה נמדדה גם על פי פרק זמן. שנים אחרי מלחמת לבנון השנייה ב־2006, צה"ל התהדר בפחד של נסראללה לחזור לעימות עם ישראל. היום ישראל היא שמורתעת מול נסראללה. אם בקיץ האחרון ישראל פתחה במתקפת סיכול נגד הג'יהאד האסלאמי רק על הכוונה להוציא פיגוע, חיסלה את הבכירים והכתה בארגון מכה קשה בתשתיות, במפקדים, בבתים ובמפקדות, אך פחות משנה לאחר מכן הארגון יוצא לסבב שלישי מול ישראל – אז איפה ההרתעה?
לישראל הרבה יותר קל להתעמת עם הג'יהאד האסלאמי, ארגון שאין לו את תקציבי העתק של חמאס, וגם לא את יכולות המידור
עזה מנוהלת בידי שני ארגוני טרור שנעים בין שני מצבי קיום. האחד, שגרה – שבה מתעצמים, משקמים תשתיות ונערכים לעימות; השני הוא הסלמה. להסלמה יוצאים בגלל הר הבית או מחבלים כלואים. בכל התנגשות שתפרוץ סביב הנושאים הללו יהיה סבב לחימה מול ארגוני הטרור, בלי קשר ליכולות שלהם, לתזמון או להרתעה.
צריך להודות שלצה"ל אין פתרונות צבאיים מול רצועת עזה. גם הדרג המדיני אינו חותר לפתרונות, בעיקר בגלל המחיר הציבורי שישלם. הפתרונות שהוצעו לעזה הם בעיקר אופק כלכלי. כל התוכניות בעבר – מפתיחת אזורי תעשייה משותפים, דרך הגדלת המעברים ותנועת סחורות, ועד שדה תעופה ונמל ימי מלאכותי – נגנזו לאחר שהתברר כי אם היו מיושמים עזה הייתה הופכת במהרה ללבנון 2.
הנקודה שבה צריך לשים את האצבע על האסון ששמו עזה היא שנת 2005. הגירוש מגוש קטיף שינה את כללי המשחק ואפשר לארגוני הטרור להשתלט על הרצועה ולהפוך אותה לשלוחה של איראן. ישראל נכנעה לתכתיבים מהעולם, צה"ל העמיד לדרג המדיני הערכת מצב שגויה שכל מטרתה להעביר את המהלך ההרסני, והכישלון לא איחר לבוא.
הדרג הצבאי מנסה כבר יותר מ־15 שנה לשכנע את הדרג המדיני שעזה צריכה אופק. רמטכ"לים ומפקדי פיקוד הדרום טענו שנכון לפתוח את עזה לעוד סחורות ולהגדיל באלפים את אישורי הפועלים לישראל. אבל הדרג המדיני ששמע ב־2005 את הערכות מערכת הביטחון שפינוי יביא שקט, הערכות שקרסו ברעש גדול, מתקשה לקבל את המלצות הצבא. וכך, אנו ניצבים בפני מעגל טרור מעזה עם סבבים בלתי פוסקים. בעבר הם הגיעו אחת לארבע שנים, אך בינתיים פרקי הזמן רק מתקצרים. ומציאות חייהם של תושבי העוטף בלתי נסבלת.
המדינה היחידה בעולם שאכפת לה מרצועת עזה היא ישראל. זו המדינה היחידה שמכניסה לרצועה סחורות, רוכשת מהרצועה תנובה חקלאית, ומאפשרת סחר בתנאים מוגבלים. רוב הכסף שנכנס לאזרחי עזה הוא משום שישראל פותחת את האפשרות הזו. ישראל היא המדינה היחידה שמאפשרת לאזרחים שחיים תחת ארגון טרור להיכנס אליה לצורך פרנסה, ושהצבא שלה אף ממליץ לדרג המדיני להגדיל עוד ועוד את אישורי הכניסה. בזמן שמנהיגיהם שואפים להשמידה, ישראל דווקא מבינה היטב את זכותם של 2.5 מיליון תושבי הרצועה לחיים נורמליים. אך כל עוד עזה תונהג בידי ארגוני טרור, ישראל תמשיך להסתובב במעגל בלתי נגמר של לחימה, פעם מול הג'יהאד ופעם מול חמאס. ובכל סבב כזה נשוב ונשאל את אותה שאלה: עזה לאן. 
