עם ישראל שוב נפל השבוע בפח של עהד תמימי. בפעם המי יודע כמה הצליחה הנערה מנבי סאלח לגרור אותו לתהומות ויכוח נוקב על מה שהכיבוש עושה לנו ועל מדיניות הפעלת הכוח הצה"לית ביהודה ובשומרון. "האירוע מספק לנו מבט אובייקטיבי ולא פוליטי על מה שעוברים ילדינו ועד כמה היפרדות מהפלסטינים היא אינטרס של עם ישראל", צייץ יו"ר העבודה אבי גבאי, והעלה את תמימי לדרגת ז'אן דארק: הנערה הפלסטינית שמוציאה את צה"ל מיו"ש.
לא, היא לא ז'אן דארק. לפני כשש שנים הזדמן לי לצפות מקרוב במעלליה, וכבר אז הבנתי שיש לנו עסק עם שחקנית מבטיחה שנשלחת לבמה בידי במאים בוגרים. 'תיאטרון נבי סאלח', זו הייתה הכותרת של טור החוויה ההיא. מתחתיה נרשם התיאור הבא, שמזכיר מאוד את מה שהתחולל שם ביום שישי שעבר:
"שתי ילדות מתוקות־מראה בנות 8־10, לא יותר, נעמדות חצי מטר מתת־אלוף חגי מרדכי (האוגודונר דאז) ופוצחות במונולוג של סיסמאות לאומניות. במקום לנתק מגע, מרדכי מחליט שהתפקיד שלו הוא דווקא לעמוד ולספוג את החרפות: 'פרי פלסטיין', 'איזראל פאשיסט סטייט', ונדמה לי שגם 'כאלב', כלב.
"קשה לראות את זה. שתי ילדות חצופות עולבות ממרחק כלום בקצין הישראלי הבכיר ביותר ביו"ש. הוא שומע את חרפתו ואינו מגיב. דקה עוברת, ועוד דקה, והוא לא זז. חיוך מאולץ דק נסוך על שפתיו. לכאורה הוא מפגין קור רוח, אבל למעשה זהו רגע מביך מאוד. מישהו מניף לידו דגל פלסטין כדי שתמונת ההשפלה תהיה מושלמת. דוד וגוליית נוסח תיאטרון נבי סאלח, רק שהפעם דוד מקלל וגוליית שותק. מה עובר לו בראש? נדמה לי שאני יודע. מרדכי לא רוצה להעניק לפלסטינים עוד צילום בסגנון אייזנר. אין ספק שמדגדג לו להחטיף לילדות סטירה, אבל הוא מתאפק, מוחל על כבודו, כבודנו" (מקור ראשון, 27.4.2012).
אייזנר המוזכר בטור הוא סמח"ט הבקעה לשעבר סגן אלוף שלום אייזנר, שבאותה שנה הנחית קת רובה על אנרכיסט זר שהתפרע מתחת לאפו, והודח לאלתר. צה"ל של הימים ההם ושל ימינו אלה דוגל בהכלה מרבית של הפרובוקציות האנרכיסטיות הזרות ושל ההצגות בנבי סאלח. ייתכן שזו מדיניות נבונה, ייתכן שעוד נשלם עליה ביוקר. בינתיים אפשר להתנחם בידיעה שתיאטרון נבי סאלח הוא בכל מקרה הרע במיעוטו. בשבוע שבו שוב מתפוצצים טילים פלסטיניים בנגב המערבי, קל יותר להבין מה תהיה החלופה. כלומר, מה יקרה אם נשעה לעצתם של אלה הממליצים על היפרדות כדי לחסוך לצה"ל חוויות שיטור דומות בעתיד.
נבי סאלח, עם כל מעלליה, אינה מסוגלת היום לירות טילים לעבר ישראל. תיאטרון הרחוב שלה הוא תחליף למזימות הפח"עיות שהייתה רוצה לבצע בנו לו רק יכלה. צה"ל נכנס ויוצא בה כאוות נפשו, ומסכל אותן בעודן באִבּן. על הדרך הוא חוטף לפעמים השפלות מילוליות ואלימות, אבל כל זה לא מתקרב לסדרי הגודל של האלימות בדרום. ב־1994 צה"ל יצא מערי עזה כדי לחסוך לעצמו חיכוכים בעצימות נמוכה עם אוכלוסייה אזרחית עוינת, והתוצאה היא חיכוכים בעצימות גבוהה עם ארגון מחבלים משוכלל, שכבר כפה עלינו כמה סבבי דמים ואילץ אותנו להשקיע מיליארדים בפיתוח טכנולוגיות מתוחכמות נגד טילים ונגד מנהרות.
למרות כל המיליארדים הללו אנחנו עדיין עומדים נבוכים מול טפטוף הקסאמים המתמשך, חוששים מאוד מהאפשרות שהטפטוף יתפתח שוב לעימות כולל. בנבי סאלח אנחנו נבוכים וחוששים הרבה פחות. אין צורך בהשקעת מיליארדים מול האיומים הנשקפים לנו מעהד תמימי, לכל היותר בסטירת לחי מצלצלת.
כישלון מתוק
בנר ראשון של חנוכה תשע"ז הצביעה מועצת הביטחון של האו"ם בעד החלטת גינוי להתנחלויות (החלטה 2334). ארצות הברית של ברק אובמה נעצה סכין בגבנו, ולא הטילה וטו. אם תעיינו בעיתונים שטרם הספיקו להצהיב מאז, תגלו שהם עלו על גדותיהם בפרשנויות ובהצהרות שהוקיעו את הכישלון המדיני החרוץ של ממשלת ישראל, לא את סרבנות הווטו של אובמה.
השבוע, נר שביעי של חנוכה תשע"ח, ארצות הברית של דונלד טראמפ כן הטילה וטו על החלטה אנטי־ישראלית במועצת הביטחון, אבל המרחב התקשורתי שוב התמלא בצלילי תוכחות על הכישלון המדיני החרוץ של ישראל. פרשנים ואושיות אופוזיציה הצביעו על העובדה שכל שאר חברות המועצה תמכו בהחלטה, והציגו את התמיכה הזו כדבר החשוב באמת שקרה במועצה, לא את הווטו הפרו־ישראלי של טראמפ.
כיוון שלא הגיוני שממשלת ישראל כשלה גם כשהאמריקנים לא הטילו וטו וגם כשהם כן הטילו וטו, אין מנוס מהמסקנה שהכישלון האמיתי הוא הכישלון הפרשני והאופוזיציוני. התמורה החדה לטובת ישראל בעמדת המעצמה החשובה בעולם מבלבלת את המחנה שממשיך לדגול בפתרון שתי המדינות כנגד כל העובדות המשתנות. בחנוכה שעבר הוא לא הבין שמדובר בפרפור אחרון של הפתרון במועצת הביטחון, והשנה הוא מסרב להבין שאין כמעט חשיבות לרוב שתמך בהצעה שלא עברה. מדינות חזקות כמו יפן, סין, צרפת ואפילו בריטניה הצביעו אמנם נגד ההכרה האמריקנית בירושלים, אבל זה המרב שהן רוצות ומסוגלות לעשות כרגע למען הצלת המניה הפלסטינית המתרסקת: הצבעה סמלית בעד החלטה שממילא לא תעבור.
מעניין שדווקא ברמאללה מבינים את גודל המפולת. לכן כועסים שם כל־כך על האמריקנים, ולא מתנחמים בתמיכה של שאר חברות מועצת הביטחון. ירושלים תשע"ח הולכת ומתרחקת מהם, וושינגטון הולכת ומתקרבת לישראל. עוד כמה כישלונות חרוצים כאלה, וניצחנו.
הפגנה על לא מאומה
הנכדים שלי עדיין רחוקים שנים אחדות מגיל ההצבעה לכנסת, אבל כבר עכשיו אני מבקש להעניק להם עצה אלקטורלית סבאית: לעולם אל תצביעו למפלגה שהמסר העיקרי שלה הוא מאבק בשחיתות. אנשים ישרים אמורים להצביע למפלגות שסעיף המאבק בשחיתות מופיע במצע שלהן רק במקום העשירי ומטה, אם בכלל. אין סיבה שיצביעו למפלגה שחורתות על דגלן את המובן מאליו.
נס המאבק בשחיתות מסגיר בדרך כלל מצע חלול. כשאין רעיונות גדולים מורידים מהבוידעם את דחליל המאבק בשחיתות. הוא מפחיד בריות תמימות כמו סוכן ביטוח שמתפרנס מהטלת מורא מחלות על לקוחות בריאים, גורם להן להאמין שהמדינה אכולת ריקבון ונוטע בהן תחושה שרק הוא מסוגל להשליט פה סדר וניקיון. ניסיון חיינו הפוליטיים מלמד שלחלק מן הציבור יש אכן נטייה להתפתות לבשורות מפוקפקות כאלו, כפי שקרה עם קדימה ז"ל, אשר הבטיחה לנו "פוליטיקה אחרת", גרפה עשרות מנדטים וגמרה עם ראש ממשלה ושר אוצר מאחורי סורג ובריח.
סיסמת המלחמה בשחיתות היא פנייה פופוליסטית אל המכנה המשותף הנמוך ביותר, ניסיון מושחת בפני עצמו לגרוף הון פוליטי במינימום מאמץ ובמקסימום דמגוגיה. הרי 99.9 אחוז מאזרחי ישראל מתנגדים לשחיתות, ומתנגדים אגב גם לזיהום אוויר, לתאונות דרכים, לעליות מחירים ולרוע בכללו. קל לאסוף אותם אל צל כנפיהן של תנועות בעלות דימוי טהרני. הן פורטות על המצפון הרגיש של אנשים ישרים על ידי יצירת אווירה של מדינה אפופת שוחד, שלמונים ושלטון חוק סלחן. אבל כמה אוהבי שוחד ורודפי שלמונים באמת מתהלכים כאן? והאם שלטון החוק אכן סלחן?
בין רבבות מנויי העיתון הזה, אני מעריך, אין אפילו אחד שקיבל אי־פעם הצעה משוטר לגניזת דו"ח תנועה תמורת 200 שקל במזומן. אין גם מנוי אחד שנרמז לוותר על שעון זהב כדי לקצר את התור לרופא מבוקש. במדינות לא מעטות בעולם יש תופעות כאלו למכביר, לא אצלנו. השופט העברי היחיד שהואשם בקבלת שוחד (אליעזר מלחי) יצא זכאי, ואת מספר פרקליטי המדינה ובכירי המשטרה שכן לקחו שוחד ב־70 שנות עצמאותנו אפשר למנות על אצבעות יד אחת או לכל היותר שתיים. ברשויות המקומיות אמנם פושה לאחרונה נגע השוחד, אבל רשויות החוק מטפלות בו ביד חזקה ובזרוע נטויה. הן כבר שלחו לכלא שועי ארץ למכביר, ועוד ידן נטויה.
שחיתות קלאסית היא שיתוף פעולה אפלולי בין עבריינים ובין שלטון החוק, ולפי שעה עוד לא הגענו למקום האפל הזה, אפילו לא התקרבנו. כשראש ממשלה מכהן נחקר שבע פעמים על בקבוקי שמפניה וסיגרים שהשתטה לקבל או לדרוש מידידים עשירים, מגוחך לטעון שאנחנו מדינה מושחתת. עוד יותר מגוחך להקהיל בכיכרות עצרות נגד השחיתות. אזרח הגון אמור היום לאפשר לשלטון החוק למצות את טיפולו בפרשיות נתניהו, ביטן, כץ, דרעי ודנון. ההפגנות והעצרות יידרשו רק אם יתעורר חלילה חשד שהמשטרה או הפרקליטות גוררות בכוונה רגליים בטיפול בפרשיות הנ"ל. נכון לעכשיו, המשטרה מגלה חריצות רבה, שלא לומר חריצות יתר, וגם הפרקליטות עושה את המוטל עליה. אבל לאלדד יניב ולחבריו אצה הדרך והם משתמשים בכיכרות כדי לקצר תהליכים, נושאים לשווא את שם המאבק בשחיתות.
אחרי שנת הפגנות ארוכה בפתח־תקווה אפשר כבר לקבוע שהמאבק המתוקשר לא תרם מאומה לביעור השחיתות ואף לא קידם כלל את חקירות נתניהו. הוא בעיקר הפך אותן לעניין פוליטי. רודפי נתניהו ימשיכו במרדף אפילו אם תצא בת קול משמים ותכריז עליו כאדם הישר בעולם. הם לא ירפו גם אם אביחי מנדלבליט יקבע שנתניהו לא הכי ישר אבל גם לא מושחת. במוצאי השבת האחרונה הצליחו להביא איתם לרוטשילד רב חשוב, ובמוצאי השבת הקרובה יביאו כנראה לירושלים גם כמה אישי קואליציה, כי דגל המאבק בשחיתות הוא אחד הדגלים המפתים בחוצותינו. כמה קל ונוח להסתופף תחתיו ולהתמלא תחושת צדקנות.
שיטת שולץ
מנכ"ל טבע קאר שולץ כיבה השבוע בהחלטיות את התקוות לביטול פיטורי 1,700 העובדים. בפגישה עם ראש הממשלה ושרי כולנו הוא היישיר אליהם מבטו והבהיר שתוכנית הפיטורים בעינה עומדת. עם כל ההשתתפות בכאבם ובדאגות פרנסתם של העובדים, זו הייתה נחרצות בריאה. אם שולץ יתחיל להיכנס למשא ומתן מול ממשלת ישראל או ההסתדרות על כל סעיף בתוכנית, היא תתמוסס.
טבע לא תצליח להתאושש ממשבר החובות הכבד שלה, ובסופו של יום תפשוט את הרגל. שולץ מפטר 1,700 עובדים כדי שלא יאלץ לפטר כאן בעוד שנתיים־שלוש יותר מ־5,000 עובדים. במצב המשברי העכשווי אין לו זמן להשתתף בדיון התקשורתי והפוליטי על הנסיבות שהביאו למשבר, כי הדיון הזה לא יוביל את טבע לשום מקום. בשנים האחרונות התנהלו קברניטיה המתחלפים באורח נמהר וחזירי, אבל עכשיו יש לה קברניט אחר שמתרכז בעיקר ולא ממצמץ. זוהי תכונה נדירה ביותר במחוזותינו, שבהם כניעת הקברניטים ללחצים היא תופעה גנרית. שולץ, בדרכו שלו, מזכיר להם את מילת הקסם הקטנה והנשכחת – לא.