"הן מכרסמות בעבותות הקושרות אותנו כבני חברה אחת, הן מפרות את האמון של פרט בפרט, ושל הפרט בשלטון. הן מעודדות זלזול ברשויות הציבור ובעובדי הציבור. הן מטפחות ציניות כלפי רשויות המנהל וכלפי הסדר החברתי הקיים. הן פוגמות באמון של הפרט ובתפקודו של הכלל, ובכך מערערות את היציבות החברתית". במילים הקשות הללו תיאר אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון (בדימוס), את עבירות השוחד והפרת האמונים בידי עובד ציבור.
הדברים נכתבו בפסק דין סויסה, שעסק במפכ"ל המשטרה שקיבל הנחה כשהתארח בבית מלון. ברק ידע היטב על מה הוא מדבר: אין דבר הפוגע באמון במערכות השלטון יותר מעובד ציבור שמנצל את משרתו לצורך קבלת טובות הנאה אישיות. לראיה, לא המכה הכואבת של מלחמת יום הכיפורים, לא המצב הכלכלי הקשה בתקופת הצנע, אפילו לא ההתנשאות על בני עדות המזרח הובילו לנפילתה של מפא"י. הנפילה הגיעה, בסופו של דבר, בעקבות פרשיות השחיתות הרבות – אברהם עופר, אשר ידלין וחשבון הדולרים של לאה רבין.
גם כשאינה שוחד מפורש – תן לי ואתן לך – שחיתות שלטונית היא האויב הגדול ביותר של המשטר הדמוקרטי, ובמיוחד כשמדובר בדרג הפקידות. את הדרג הפוליטי יכול הציבור להחליף אם נחשפות פרשיות שחיתות, כפי שקרה ב־1977, אך בשחיתות הפושה בדרג הממונה אין לציבור דרך להילחם, מלבד בהפעלת סנקציות פליליות ומשמעתיות חמורות.
על הרקע הזה בולטת במיוחד חומרת הגילויים בשבוע האחרון בנוגע לשופטת בית המשפט העליון ענת ברון, שדחתה בזו אחר זו עתירות נגד מפעל הפיס בדיוק בשנה שבה תרם מפעל הפיס סכומי כסף נכבדים לקונסרבטוריון בראשות בעלה, שמנציח את בנה. כשהוגשה תלונה בעניין לנציב התלונות על השופטים, נמנעה השופטת מלציין את קשריה העמוקים לקונסרבטוריון, ורק ציינה שתרמה למוסד כסף בעבר.
בתקופה קשה כל כך לציבוריות הישראלית, כשנושאי השחיתות עולים שוב ושוב לסדר היום הציבורי, מצופה דווקא ממערכת המשפט לשמש מגדלור של ניקיון כפיים, יושרה ושקיפות. רק מערכת משפט צחה כשלג תוכל לקבל את הלגיטימציה הציבורית לפעול לניקוי אורוות. רק מערכת משפט שתהיה מופת של שקיפות, יושר והגינות תוכל להטיף לנבחרי הציבור, לראשי מועצות וערים, לחברי כנסת ושרים, בדבר הצורך בשמירה על טוהר המידות.
לבית המשפט אין ארנק וחרב, ציין אלכסנדר המילטון בעבר, וכל כוחו נובע מאמון הציבור בו. בלי האמון הציבורי והכוח הנלווה לאמון הזה, לא יוכל בית המשפט למלא את התפקיד החיוני השמור לו בדמוקרטיה. לכן צריכה כעת המערכת כולה להתגייס בכל כוחה כדי להסיר את הרבב שנפל בערכאה הגבוהה ביותר של מערכת המשפט הישראלית. נשיאת בית המשפט העליון, על אף חברותה הקרובה עם השופטת ברון, חייבת להיות הראשונה שתקרא לחקירה מקיפה של התנהלותה של ברון, ובמידת הצורך לנקיטת הסקציות הנדרשות כנגדה.
"בגדרי עבירות השוחד יכול שיבואו מקרים שונים ומגוונים", אמרה השופטת ברון עצמה אך לפני חודשיים בנאומה בפני קהל של עורכי דין, ואף הדגימה: "תרומה לעמותה הקרובה לליבו של עובד הציבור". כעת מצופה ממנה וממערכת המשפט לפרוע את השטר. קל לדבר גבוהה על טוהר המידות, אמון הציבור וסטנדרטים גבוהים. קשה מאוד לעמוד באותם הסטנדרטים כאשר הם מגיעים לפתחך.
זו שעת מבחן לשלטון החוק בישראל. בתקופה דרמטית כל כך, כשברחבי המדינה סוערות הפגנות נגד השחיתות ולמען טוהר המידות, כשראש הממשלה נחשד בפלילים וכשחברי כנסת מובלים לחקירות בתחנות המשטרה, לא תהיה זכות קיום לבית משפט שלא יחיל על עצמו את אותם הסטנדרטים המצופים מנבחרי הציבור. אם מערכת המשפט לא תוכיח שברגע האמת היא מסוגלת לחקור גם את בכיריה־היא, ולהעניש שופטת שסרחה, אי אפשר יהיה להתלונן כאשר הציבור יסרב להכיר בסמכות המערכת הזו לשפוט את נבחריו.
