זה הולך להיות טור בלי שורה תחתונה, בלי פואנטה. כי גם כשהיו תשובות טובות, גם כשהאמת האידיאולוגית צפה נחרצות ודרשה שינוי, היא נענתה בירי קטלני בתוך הנגמ"ש הפנימי שלי. זה שנקרע בין תורה לעבודה, בין הספרא לסיפא. ולך תחיה עם שתי אמיתות עזות שאמורות להשלים זו את זו, ובפועל מתנגשות פוליטית על מפתן מאפיית חלות של שבת.
זה התחיל כשמוטי נכנס למשרד שלי, טרוד ומתוסכל, מנסה להבין איך. איך אתם, הציבור הסרוג, המתגייס קרבית והמשרת חברתית מעל ומעבר לשיעורו היחסי באוכלוסייה – איך דווקא אתם שותקים מול היעדר השוויון בנטל; איך אתם משתפים פעולה עם המצב הזה. גמגמתי לו משהו על חשיבות לימוד התורה ועל הסכמים קואליציוניים שהאלטרנטיבה שלהם איומה פי כמה, אבל מוטי לא נרגע. גם אני לא. אחרי כמה ימים הוא נכנס שוב, עם אותה טרדה ואותו תסכול ואפילו אותו איך. איך אתם מוכנים לתת לזה יד. מאיפה הביאו עכשיו את החשמל הכשר הזה, ואיך ייתכן שכספי משלמי המיסים יוקדשו לחומרא שבחומרא; מיליארדים יוזרמו לסוללה שתאיר מדי שבת קהל יעד מסוים אחד. זהו? שאל מוטי. אין דברים דחופים יותר? אין שימוש קיומי יותר לכסף הזה? יוקר המחיה מאיים עלינו, סוגיות רווחה משוועות לפתרון, ואנחנו מתעסקים בחשמל כשר במקום בהצלת נפשות?
אז ישבנו ודיברנו יום ועוד יום, עם מוטי ועם אילת ועם רפי ועם יעל. אילת אמרה שבסך הכול יש התקדמות: החברה החרדית מתקרבת לישראליות, מתגייסת יותר, עובדת יותר. למה ללכת נגדה בכוח? הרי הורדת גיל הפטור מגיוס לצבא תכניס את החרדים מהר יותר למעגל העבודה ולמעגל משלמי המיסים. אז רפי אמר – שייקחו את הזמן, למה לא. אנחנו נחכה. גם הכלכלה המתפוררת תחכה. או שלא. ואני אמרתי, אפשר לחשוב. לפיד היה מת שהחרדים ישלימו לו שולחן ממשלה, והוא היה נותן להם כל נדוניה יפה שיבקשו, העיקר שנתניהו ירד מהשלטון. לא עדיף לגייס את הקול שלהם בעד ההתיישבות ולא בעד הקפאתה? אז יעל שאלה אם גם הילדים שלה יכולים לבחור שלא להתגייס. ועד שהשיחה שלנו התקדמה מיום אחד לאחר, הגיע יום השיבוש וההפגנות מול בית הרב גרשון אדלשטיין הקשיש מאוד, והגיע גם החרם על מאפיית אנג'ל.
למלא את החלה
מדי שישי האיש מתקשר אליי מהמכולת ושואל אם לקנות חלות. כי הרי אני ממילא מכינה – הוא ראה על השיש קערה עם בצק – אז למה בעצם. מדי שישי אני מסבירה לו שאני פוחדת שהבצק לא יתפח יפה ויהיה מאוחר מדי למצוא חלות. או שמאפה קמח הכוסמין שלי לא יהיה טעים דיו, ולאורחים מבית ומחוץ לא יהיה עם מה לנגב את החומוס והמטבוחה. אז שיקנה, ליתר ביטחון. ואז הוא שואל שוב אם אני בטוחה, כי הוא כזה ששואל שוב, כדי להיות בטוח. ואני עונה שכן, בסבלנות של זבוב טורדני, כי אם יש משהו שאני לא סבלנית אליו זה שאלות כרוניות. ואז אנחנו מסכימים שהוא קונה, אבל קצת. כאילו לא ניהלנו את אותה שיחה בדיוק בשישי שעבר. כאילו לא ננהל אותה שוב בשישי הבא.
כשחזר הביתה מהמכולת בשבוע שעבר, הוא שאל אם שמעתי על החרם של החרדים. אמרתי שכן וצחקנו, כי שנינו היינו מבסוטים על החרם, ולא ממש ידענו להסביר למה. בתכל'ס, המפגינים שהגיעו לבני־ברק צודקים. החרדים לא נותנים תשובה טובה בנושא עתידנו המשותף פה. מצד שני, מי שיצא נגד הפגנות תחת ביתו של נשיא בית המשפט לשעבר אהרן ברק, בהיותו ניצול שואה קשיש, לא יכול לתמוך פתאום בהפגנות תחת ביתו של גדול דור שחגג החודש מאה שנות קיום. אז לרגע אחד שמנו בצד את השוויון בנטל ואת יוקר המחיה, ושמחנו שהחרדים מציבים גבול ושומרים על כבוד התורה. מה יש, שידעו להם המשמיצים והמקללים מהו הכוח הצרכני של החרדים. שיכבדו קצת ויחשבו פעמיים לפני שהם קוראים להם טפילים ואוכלי חינם.
רגע לפני שהתפזרנו למשימותינו, שאלתי אם זכר לקנות חלות. קנה, בטח קנה. חלות אנג'ל.
תנור ההיתוך
ואז הגיע יום ראשון, ומוטי אמר בוקר טוב, ואני חייכתי חיוך של אחת שיצאו לה אחלה חלות כוסמין, וגם אחלה מטבוחה שנמרחה אחר כבוד על חלות קנויות, לא חשוב של איזו מאפייה. וניסיתי להסביר, ואני לא בטוחה שהצלחתי. כי הסיפור המורכב הזה נע בין רצון לשמור על כבוד התורה והקוראים בשמה, ובין חומוס ומטבוחה על חלת אנג'ל טרייה. השינוי בעולם החרדי הוא מבורך, וכל חוק שינסה לדחוק את הקץ יביא חורבן הרבה לפני שיביא את הגאולה, אבל הכלכלה המקומית לא קופאת על שמריה ולא יכולה להמתין לתהליכי עומק. המודל העסקי שסומך על הנס ועל גמילות חסדים של ההורים הוא בדיחה טובה ואפילו סיפור חסידי נהדר, אבל מתכון רע מאוד לחיי שותפות במרחב ציבורי עמל ומתפתח. דילמת הציבור הסרוג, לפחות בחלקו, נמצאת בדיוק שם, בנקודת הזדהות דו־צדדית שמתנגשת עם עצמה נוכח מציאות בלתי אפשרית. מצד אחד אי אפשר לשאת את הנאצות המרושעות נגד ציבור מאמין וגומל חסדים, ומצד שני עד כמה אפשר להמתין להסדרת היחסים בין המדינה ובין מגזר שנשען עליה אבל מסרב לשאת איתה בעול.
לסוגיה הזו יש הרבה פתרונות אפשריים ושוויוניים. הגידול במחזורי הגיוס מאפשר לפתוח לאוכלוסייה כולה את אופציית הבחירה בין שירות צבאי לשירות לאומי. המגזר החרדי, על שפע עמותות החסד שלו, יכול לנתב את בניו למסלול הנכון בלי לקלקל את השורה. הצבא יישאר צבא העם בזכות החינוך הערכי, לא הכפייה בבקו"ם. השירות הלאומי יאפשר לכל מי שלא נולד להיות לוחם, מכל מגזר שהוא, לתרום למדינה ולבניית חברה טובה ובריאה. אבל בשביל זה צריך לרצות לחיות ביחד, לרצות לקחת אחריות על עתיד המדינה. ואת זה צריך לעשות מלמטה, בקול העם, וגם בפסקי הלכה, בתקדימים היסטוריים שמסתכלים אחרת לגמרי על יחסי הציבור החרדי והמדינה.
זה טור בלי שורה תחתונה, בלי פואנטה. סוגיה כל כך מורכבת דורשת הרבה רצון טוב מכל הצדדים, אז לך תמתח עכשיו קו אדום – במחאה, בחרם, בחרם הנגדי, אצל גדולי הדור ואצל ראשי המדינה. זה טור בלי שורה תחתונה, ואולי זו בעצם הפואנטה.
