התחרפנו. ידעתי את זה עקרונית, אבל השבוע קיבלתי הוכחה. ישבנו שישה חבר'ה בחצר של חבר בנס־ציונה, שלומי עמל על המנגל, ובדיוק פירק נתח כתף עסיסי לחתיכות וחרך איזה 700 נקניקיות מרגז שיהיה לנו לנשנוש. על מסך בגודל אצטדיון כדורגל אינץ' שיחקו ריאל ממדריד נגד מנצ'סטר מסיטי בחצי גמר ליגת האלופות. הכול נטף טסטוסטרון. בירות עפו באוויר, שחקנים עפו על הדשא. משחק קצבי, מעניין, בין שתיים מהקבוצות הטובות בעולם, עם השחקנים הטובים בעולם, במעמד החשוב מכולם. ואז אלון זרק מבט לטלפון ונתקף פאניקה: "אוי, תעביר, תעביר. נועה עולה".
ציפיתי להתנגדות מהזכרים הנוכחים אבל כולם נתקפו גם הם בפאניקה מוגזמת וחיפשו את השלט. בכל זאת, עם כל הכבוד לארלינג האלנד וכרים בנזמה, נותנים אירוויזיון עכשיו; הם יחכו. ואז רפי מצא את השלט, והעביר, ונועם צרח עליו שיגביר, כי חצי גמר ליגת האלופות אפשר לראות בווליום 56 אבל חצי גמר אירווזיון – 72 לפחות. ועל המסך הופיע פתאום השם Israel, ואז שקט באולם, ושקט רועש עוד יותר בחצר. והמוזיקה מתחילה.
שלומי נעמד מאחוריי, ובעודו מטפטף קבאב אמר שנראה לו שהיא מתרגשת. אלון ביקש שקט. אפשר היה לחתוך את המתח בסכין קצבים. הקול של נועה רעד, וחבורה של מגלנצ'יקים ואני הבטנו במסך וחשבנו "את יכולה לעשות את זה, נועה, את מביאה לנו את הגמר". אין מצב שהיא לא מנצחת את הגמד הקרואטי ואת להקת השפחות מסלובניה.
ואז שקט, ונועה צעקה בדרמטיות: "אירופה, רוצה לראות אותי רוקדת?". ומאות אלפי ילדים חלקו רגע של מבוכה עם ההורים שלהם בידיעה שזה לא מסוג הריקודים שאמורים לראות יחד.
נגמר החד־קרן. מלא אנשים עם דגלונים קטנים שתקועים על כיבוד בקבלות פנים באו"ם מחאו לנועה כפיים, והיא ירדה מהבמה. אלון אמר שהיא נתנה אחלה הופעה אבל השיר קצת בעייתי. נועם חיזק אותו ואמר שאין לשיר שמחה כמו של TOY. אני הוספתי שמתחילה המחצית השנייה אז אם אין פה עוד איזה צדי צרפתי שרוצה לתת ביקורת על הצעדים, אפשר להעביר.
אירוויזיון עם תירוץ
הרשו לי להוציא את היאיר לפיד שבי ולשאול: מה קרה לנו? כבר שבועות שהסוללה בטלפון שלי נגמרת בעיקר בשל עשרות פושים יומיים על מסעה של נועה קירל לאירווזיון. באופן די אירוני, האירווזיון נערך השנה בליברפול, עיר שהוציאה להקה שלא הייתה צריכה תחפושות של לטאה בלקנית כדי לעשות מוזיקה. "נועה באבי רואד", "נועה אוכלת צהריים עם הפייבוריטית משוודיה", "נועה בחזרה ראשונה לקראת החזרה השנייה", "נועה דופקת שנ"צ בלייב" – אין אירוע קטן מכדי להודיע עליו, אין אירוע לא חדשותי מספיק, הכול חשוב. בכל זאת, אנחנו מדברים על אירווזיון.
כשצה"ל מחליט ביום בהיר לחסל סוף־סוף שלושה מחבלים בכירים, טוויטר כולו עוסק בשאלה הקיומית והחשובה ביותר; לא מתי תבוא התגובה, לא מי חוסל, אלא איך זה עלול לפגוע בסיכויים של נועה. אולי בישיבה בבור בקריה לפני החיסול, אחרי שראש השב"כ עדכן שהגיעה ידיעת הזהב והוא צריך אישור לבצע, וגלנט אמר שחייבים להחליט, ראש הממשלה תפס את הראש ומלמל: "אנחנו לא מחסלים רק מחבלים, אנחנו מחסלים גם יוניקורן".
בסוף נתנו אישור. בטח ביקשו מצחי הנגבי להתקשר לדורון מדלי כדי להסביר. וצחי בטח כעס ואמר "למה אני, למה אני", וכולם הרגיעו אותו ואמרו שמדלי יבין, והוא התקשר, ומדלי הבין, כי ביטחון לאומי גובר על הכול, וגם יש תירוץ עכשיו במקרה שנסיים במקום השביעי. איזה כיף זה אירוויזיון עם תירוץ.
אני לא זוכר כזה טירוף. נכון, היינו מדינה אחרת וחיינו בעולם אחר, אבל האירוע הכי גדול שלי סביב אירוויזיונים בילדותי היה שאני ואוהד אחי הגדול השתתפנו בתחרות כשרונות צעירים בבריכת עפולה הידועה, עם המגלשה הכחולה שזרם המים בה לא מספיק חזק אז כולם נתקעים באמצע, ונתנו ביצוע לפנתיאון ללהיט האירוויזיונים הכי גדול אי פעם – "הופה הולה", בביצועם של נתן דטנר ואבי קושניר. אני מתגעגע לתקופה שהייתה לנו פרופורציה, ושלחנו לתחרות הזאת הטרלה של שני שחקנים שלא יודעים לשיר, ולא הקדשנו את כל חיינו למעקב אחר כל שיהוק אירוויזיוני.
עייפנו מלהילחם
אני בעד אסקפיזם, אבל איכשהו הפך האירוויזיון מאירוע שאמור לתת לכולנו מקום לברוח אליו מהטירוף סביבנו לאירוע שבא לי לברוח ממנו לקצת טילים וחסימות כבישים. טוויטר מתמלא מיד בחברי כנסת שמפליאים בתשבחות "אלופה". כל מרב בן־ארי מכריזה על כיבוש אירופה, כל אופיר אקוניס מפרגן לחדי־קרן. לכולם חשוב להיות חלק מהאירוע, ושאף אחד חלילה לא יחשוד שהם לא ראו את מגדל החצילים האסטוני בביצוע הייחודי שלו בליווי חמישיית כלי מיתר, ספוג ואבן צור.
יום למחרת המנגל הכי לא גברי בעולם הגיעו גם נתוני הרייטינג. 34 אחוזים מצופי הטלוויזיה בישראל צפו בשיר של נועה קירל. זה בלתי נתפס, 34 אחוזים מהצופים בטלוויזיה החליטו בעיצומם של הסלמה ביטחונית וחצי גמר ליגת האלופות לזפזפ לערוץ שהם בקושי מבקרים בו ולצפות בשיר שכנראה לא ישמעו עוד לעולם. אולי בגמר.
ישבתי מול נתוני רייטינג שלא אביא לעולם, והתלבטתי ביני לבין עצמי אם באמת מדובר בכמיהה לקירל וברצון לנצח את פינלנד בתחום הזמרה, או שהתעייפנו מהיכולת שלנו לריב גם בימי זיכרון עד כדי כך שקפצנו על משהו להתאחד סביבו. אני דן אותנו לכף זכות והולך על האופציה השנייה. נמאס לנו, ואם אנחנו לא מצליחים להתאחד סביב כלום אז שיהיה סביב קירל. הרי עוד שנייה נחזור לכתוש זה את זה על הוועדה לבחירת שופטים ושיטת הסניוריטי. אז אתם יודעים מה? אולי לא כזה נורא שנתאחד סביב נצנצים.
יאללה, ניפגש בגמר. הייתי מסיים ב"בהצלחה נועה", אבל אני לא מתיימר לחשוב שיש לה זמן לקרוא אותי יום לפני האירוע הכי חשוב בתולדות היקום. עכשיו רק נשאלת השאלה אם אראה את זה לבד בבית, או שאתקשר לשלומי לשאול אם נשאר בשר לעוד איזה מנגל גברי במיוחד. אעדכן.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
