הימים שלפני ל"ג בעומר ואחריו הם תמיד נייר לקמוס לבעיות חברתיות.
ככלל, בעיניי אין אדם שאין לו או לא היו לו בעיות חברתיות. כמעט כאילו יחד עם היצור האנושי הנולד נבראת פייה קטנה, קרצייה במיוחד, בדמות אתגר חברתי. האתגר הזה יכול להתבטא בתחושת נחיתות, בחוסר שייכות, ברגישות יתר, בחוסר ביטחון עצמי או בלחץ חברתי. אתם יכולים לדמיין לעצמכם שעוד לא סיימתי לכתוב את הרשימה הנ"ל וכבר רוחשות בראשי שלל דוגמאות נוספות לבעיות חברתיות, שאפשר להקדיש להן גיליון שלם.
הנטייה הטבעית היא לומר, שלי? מה פתאום, שלי מתוק ורגיש. קצת שובב לפעמים, כמו כל הילדים
בתקופה הזאת של השנה הילדים נפגשים כמעט מדי אחר צהריים לאיסוף קרשים משותף, ובהמשך לבניית ערימת עצים מפוארת למדורה, לחלוקת מצרכים ולשאר עניינים הדורשים חיכוך משמעותי עם חברים. והחיכוך הזה מחייב יותר מסתם שהייה משותפת במגרש כדורגל או משחק חברתי אחר.
ואז מתעוררות הרבה מאוד סוגיות שעוצמתן ביומיום השגרתי סבירה, אך ככל שמועד המדורות מתקרב הטמפרטורה שלהן עולה.
במצבים של קושי חברתי מקובל (ואף ראוי ביותר) לשים דגש על הילד החלש, שקשה לו מול החברה. לבקש מההורים להעניק לו תשומת לב, להביע רגישות ואמפתיה וליזום הזדמנויות שהוא יוכל להרגיש בהן רצוי ואהוב כמו כל שאר חבריו. אפשר לצייד את הילד בכלים חברתיים כמו העצמה ועידוד, שהוא יוכל לצאת איתם לשדה החברתי בקלות רבה יותר. מקובל גם להפנות להוריו תמיכה וחיבה, אהבה וגילויי הזדהות על הקושי שהם מתמודדים עמו בדאגה לילדם, ועל הרצון לשאת במקומו את הסבל החברתי.
הפעם, לנוכח מקרים שהתגלגלו אליהם חיינו, אני בוחרת להתייחס דווקא לצד השני. הצד של הורי הילד הפוגע.
הבריחה להכחשה
רצה הקב"ה ולא פעם מצאתי את עצמי מול ילד שיוצר מערכת יחסים חברתית באופן כוחני ורומס. ילד שגורם לצד השני להרגיש לא אהוב, נחות ופעמים רבות דחוי ולא רצוי. ילד כזה יהיה בעלי אופי חזק ובולט בשטח, לשון חדה ובוטחת, ומספר קטן של ילדים "נושאי כלים" שהולכים איתו לכל מקום.
אתם כועסים על הילדים האלו. אני יודעת. ובצדק.
הם שתלטנים, ופעמים רבות מתנהגים ברשעות אמיתית כלפי הילד שלכם. הם רוכשים חברים בדרך מקולקלת וזורים פחד ולחץ חברתי שלילי שעלול לייצר אוירה של בריונות ואלימות בסביבת ילדיכם. הם עלולים למנוע מהם תחושת ביטחון, כפי שראוי ונכון שתהיה.
אנחנו אוהבים לדבר עליהם, בעיקר כשהם לא שלנו, כעל מי שעדיף להתרחק מהם. פעמים רבות אנחנו מאשימים את היעדר החינוך שלהם, ואת האדישות של הוריהם למעשיהם.
אף שזה נכון במקרים מסוימים, אני רוצה להתמקד במקרים האחרים. לפעמים הילד שמתנהג בצורה שפוגעת בילדים אחרים הוא הילד שלך.
הנטייה הטבעית היא לומר: שלי? מה פתאום, הילד שלי מתוק ורגיש, הוא נסיך וחבר של כולם. כל כך עוזר בבית, כל כך אכפתי לסביבה. נכון, הוא שובב לפעמים, כמו כל הילדים. וגם בו פוגעים חברתית, ולא תמיד הוא חלק מהכלל. ובכלל, שכל אחד יחנך את הילד שלו ולא יתערב בחינוך של אחרים.
וזה לוקח זמן, לפעמים יותר מדי זמן, ולסביבה לא תמיד נעים לומר לך: הי, שימי לב. הילד שלך פוגע. הוא מתנהג ברשעות, הוא מנדה את הבן שלי שוב ושוב.
וגם כשאומרים לך את האמת ישר בפנים, הרבה פעמים את בורחת להכחשה.
אבל אז מגיע הרגע שבו זה נהיה ברור. כל כך ברור שכבר אין לאן לברוח, ואין איך להכחיש, ונדרש ממך לפעול, ללמוד ולעשות מה שצריך כדי שזה יפסיק.
הילדים האלה, מה שהם הכי צריכים הוא בעיקר את הידיעה שאת מודעת למעשיהם ולהתנהגותם, ומציפה את זה מולם. משקפת להם שככה לא. שזו לא הדרך. שיש דרך אחרת לבנות מערכות יחסים חברתיות.
מה שהם צריכים הוא שתאמרי להם בביטחון הראוי לאמא שאוהבת את הילד שלה אהבה בלתי תלויה: בן שלנו אהוב, אתה מתנהג כמו ילד רע. אתה מתנהג כמו בריון, אתה מכאיב לילדים אחרים ופוגע בהם. אני אוהבת אותך, אני רוצה שיהיה לך טוב, אבל לא על חשבון הטוב של חברים שלך.
ילד שלנו, אתה אהוב ורצוי וקיים גם בלי להיות כזה, גם בלי לתת לכוחות שליליים לנהל את מי שאתה. ואנחנו יכולים ללמוד ביחד איך לשנות את ההתנהגות. איך לרכוש חברים, אבל באמת. חברים אמיתיים, שלא יפחדו ממך, שלא יהיו איתך רק כדי שלא תפגע בהם. שיהיו שם כי הם אוהבים אותך. אנחנו יכולים למצוא ביחד את הדרך שהכי תתאים לך להתנהג אחרת, להתנהג נכון. אני פה לצידך, מונעת ממך לסטות לדרכים הלא טובות, הפוגעות, ואעשה את זה איתך ובשבילך, ילד אהוב. רק בשבילך.
