מעולם לא חגגתי בל"ג בעומר, חוץ מהשגחה על ילדים ועל חניכים, ולפעמים שיחות קצרות במדורות, בעיקר מפני שהדרישה אל המתים בקברים קרובה לפי דעתי לאיסור תורה שקשור לעבודת אלילים: "לא יימצא בך… קוסם קסמים, מעונן ומנחש ומכשף… ודורש אל המתים" (דברים יח, י־יא); אם מתפללים בקברים גם אל נשמות הצדיקים, שכביכול "ישמרו עלינו מן השמיים", זו פגיעה חמורה ביסוד האמונה בה' "אחד ושמו אחד", ו"אין עוד מלבדו". מותר ונכון וראוי להתפלל רק לה' לבדו, ואסור לשתף עמו חלילה, לא כוכב ולא מלאך, ולא נשמה של שום צדיק. אבל אם מתפללים בקברים לה' לבדו, וקבר הצדיק רק נותן למתפללים תחושת התעלות עמוקה כשהם מתפללים אל ה', אז אין בתפילתם דרישה אל המתים. ועדיין חובה לזכור את טומאת הקברים החמורה, מן התורה.
מזעזע אותי לראות בכל שנה את המודעות של המחלקה למקומות הקדושים במשרד לענייני דת על העלייה לרגל למירון, כאילו שם המקדש, ועל השחיטה המותרת רק במקומות המסומנים שהוקדשו לכך. האם מישהו הסביר להם פעם, ששחיטה בבמות מחוץ לירושלים אסורה מן התורה (דברים יב), וכבר אין לה שום היתר (רמב"ם הלכות בית הבחירה א, ג)?
אין לי ספק שאילו קם רשב"י מקברו, ולו לרגע קט, היה נוטל מקל גדול ומגרש את כל החוגגים על קברו בקול רעש גדול, צועק עליהם שהם נטמאים בטומאת מתים, ועוד שוחטים שם ואוכלים מה שנראה בעליל כקודשים בחוץ, ואומר להם בחריפות: לכו מכאן, ושובו ללמוד תורה, ובכללה דברי תורה שאמרתי, כי רק לזה יש ערך בכל העולמות.
אחרי האסון הנורא במירון בל"ג בעומר התשפ"א, הרגשתי עצבות עמוקה ואבל כבד גם על המתים, שמעולם לא שמעו דברים כאלה ולא העלו אותם על קצה דעתם, וגם על התורה החוגרת שק ואומרת "אוי לחכמי התורה ואוי לתלמידיהם".
באשר לצד ההיסטורי־הלכתי של ל"ג בעומר, חשוב לעיין מחדש בסוגיות השונות הקשורות בו. מנהיג המרד היה שמעון בן כוזיבא, על שם מקום מגוריו. לרשותו עמדו רבבות לוחמים, ובהם 24 אלף תלמידי רבי עקיבא, אשר אמר עליו: "דרך כוכב מיעקב – דרך כוזבא מיעקב" (ירושלמי תענית ד, ו), בגלל הצלחתו המדהימה בתחילת המרד ברומאים.
יש כמה עדויות מן המטבעות ומן הממצאים והתעודות, שהלוחמים ומנהיגיהם הלכו בשיטתו ההלכתית של רבי עקיבא. במטבע מזמן המרד רואים אתרוג ולולב, ענף הדס אחד וענף ערבה אחד, כשיטת רבי עקיבא (משנה סוכה ג, ד), בשונה מרבי ישמעאל, שלושה בדי הדס ושני ענפי ערבה, כמנהגנו. הצבא היהודי הזה הובס בידי הרומאים בתחילת הקיץ, 65 שנים אחרי חורבן טיטוס (135 לספירה) – ובתשעה באב "נלכדה ביתר". מהממצאים סביב תל ביתר עם המחנות וסוללת המצור הרומי, ברור ששארית הצבא היהודי נסוגה לביתר והתבצרה שם עד הסוף, בעוד רבים אחרים ברחו למדבר יהודה, יחד עם אנשי הרודיון, הבירה המנהלית של המרד, ותעודות רבות אכן נמצאו במערות מדבר יהודה. בנוסף, שרידי מחנה צבאי רומי, נוסף למצור ביתר, נמצאו גם ליד בריכות שלמה מצפון.
מכל זה עולה שקרבות ההכרעה עד ניצחון סוורוס הרומי התנהלו באזור בית לחם בתחילת הקיץ (שנת 135) במאמץ להבקיע את המעוז הגדול של המרד בהר חברון; מותם של תלמידי רבי עקיבא מתואר בגמרא כמגפה, אך מגפות כאלה אופייניות מאוד למלחמות קשות, ולמצור. לכן אין באמת שום קושי בדברי הגמרא שבמסכת יבמות על "תלמידי רבי עקיבא", הם לוחמי בן כוזיבא, שמתו "בפרק אחד" עוד בחייו, "מפסח ועד עצרת", בימי ספירת העומר.
בשחזור זהיר ברור לי שקרב ההכרעה התנהל בין פסח לעצרת בעמק הפתוח שמדרום לבית־לחם (דהיישה), והצבא הרומי עלה בסופו להר חברון, והפריד בין מדבר יהודה והרודיון ובין ביתר. בכל נסיעה מגוש עציון לירושלים וחזרה אני רואה היכן נפלו תלמידי רבי עקיבא במגפת המלחמה ההיא.
אחד הסיפורים המדהימים בעיניי מופיע בדברי רבינו ירוחם (נתיב ה, חלק ד) בשם רב האי גאון, המתאר נשים שהיו יוצאות עם שקיעת החמה להתעסק בקבורתם של תלמידי רבי עקיבא. להבנתי גברים לא היו אז, כי רבים־רבים מתו, ומי שנותרו חששו לחייהם אם יזוהו בשטח בידי הרומאים וייחשבו ללוחמים. מכאן נרשם בספרי ההלכה מנהג הזיכרון המזעזע: "נהגו הנשים לא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת, משקיעת החמה ואילך" (טור ושולחן ערוך אורח חיים תצג, ד). בעל ערוך השולחן דייק ופירט: "זכר לנשים צדקניות שהיו בימי רבי עקיבא, שקדמו אצל תלמידיו להתעסק בהם", כלומר בהבאתם לקבורה בידי נשות ישראל.
ההסבר לאסון בגמרא ובמדרש, "שלא נהגו כבוד זה בזה", בא כנראה לתאר הסתייגות מהאווירה הצבאית הקשה ששררה בין הלוחמים תלמידי רבי עקיבא; כך גם ההסתייגות המפורשת בדברי חז"ל ממבחני האומץ של שמעון בן כוזיבא לחייליו ("מטיפי אצבע… בעלי מומין", ירושלמי תענית ד, ו); אפשר להוסיף גם את זו להסתייגות מהמשיחיות בדברי רבי עקיבא – "יעלו עשבים בלחייך, ועדיין בן דוד לא יבוא" – ומדרכו הרעיונית־תורנית בכלל, בגלל האסון שגרם המרד. לדעתי, תחת השלטון הרומי, שנקם ברבי עקיבא ובחבריו הרוגי המלכות, היה קשה לומר דברים מפורשים יותר מן הדברים הקצרים האלה, ואי אפשר היה לדון בבהירות במנהגי האבלות ובסיבותיהם. בדורות הבאים כבר נותרו רק אגדות עמומות. לכן אין להתפלא על אזכור מנהגי האבלות לראשונה רק בתשובות הגאונים או בשמם.
לשם השוואה: גם צומות החורבן לא נזכרו כלל בספר ירמיהו, ורק בתחילת הבנייה של בית שני (בשנת 4 לדריווש), כאשר באו לשאול אם לבטלם, נזכר בפירוש שכבר צמו 70 שנה. לולא השאלה על ביטולם, ספק אם היה זכר כתוב לצומות האלה עד למשנה.
מערות המסתור הרבות שנתגלו בשנים האחרונות היו בסיסי ההכנה למרד, וחלקן הפכו למערות מפלט בסופו; לכן הרומאים צרו בסוף המרד על כל מערה שזיהו במדבר יהודה, עד מות האחרונים. מהממצא העשיר של מערות המסתור והמפלט סביב הר חברון, וגם במערב שומרון ובגליל, עולה הסבר טוב גם לסיפור המערה של רשב"י ובנו (שבת לג, ב). תחילה הסתתרו רשב"י ובנו בבית המדרש, ונשותיהם הביאו להם אוכל. כשהתחזקה הגזירה היה ברור להם שהמשטרה הרומאית תעקוב אחר הנשים, תתפוס אותן, ובעינויים קשים תחלץ מפיהן את מקום המחבוא. לכן ברחו למערה, מנותקת מכל קשר ואספקת מזון, ונס ההצלה שלהם היה עץ החרוב והמעיין במערה, וכך אי אפשר היה לגלות אותם.
סיפור המערה המנותקת הפך לסיפור ההישרדות של התורה החופשית, שאיננה נתונה תחת עול הרומאים וגם אינה תלויה בלחם שמגדליו משלמים מיסים לשלטון הצוררים הרומאים, ומהכסף הזה בונים הרומאים את השווקים עם הזונות, כדברי רשב"י. מהמערה המנותקת צמח הכוח לשרוד, והתקווה לצאת ממערות הגלות, ולהרים מחדש את קרן התורה העצמאית.
רק מקורו של ל"ג בעומר נראה תמוה. הוא נזכר לראשונה בדברי ראשונים, שאז פסקו מלחמות (ראב"ן בספר המנהיג בשם ר' זרחיה מגירונדא, מצוטט באבודרהם עד טור ושולחן ערוך, אורח חיים תצג, ב). מכל ההסברים נראה הסברו של רבנו ירוחם בשם התוספות, ש־33 ימים הם ימי ספירת העומר כולם, פחות ימי שבת וחג וראש חודש, שאסורים באבלות. ואולם, ל"ג בעומר הפך ליום הזיכרון ההיסטורי־הלכתי לתלמידי רבי עקיבא, וגם להישרדות רשב"י ותורתו במערה, בלי שום קשר לגשרים ולמרחצאות של התרבות הרומית השלטת.
ראוי הוא הזיכרון הזה לתלמידי רבי עקיבא הלוחמים, למקום כבוד במנהגינו, אף שהכרזת המרד הייתה טעות נוראה שגרמה לחורבן שממה של ארץ יהודה, ולאובדן שרידי הסיכוי לעצמאות היהודית ל־1,813 שנה, עד שנת התש"ח. כשהביא דוד בן גוריון את חוק השבות לכנסת של מדינת ישראל (בשנת התש"י), אמר בדבריו: "מדינת ישראל איננה מדינה חדשה לחופו המזרחי של הים התיכון – היא מדינתם של רבי עקיבא ובר כוכבא שקמה מחדש 1,813 שנה אחרי שחרבה בביתר" . והלב פועם: חבל שרבי עקיבא ותלמידיו לא זכו לשמוע דברים אלה.
מנגד זכיתי אני, בעזרתו של תלמיד־חבר, פרופ' חנן אשל ז"ל, להביא לקבורה במו ידיי שרידי עצמות מפוזרות של שישה מתים שנחבאו ומתו במערת כתף יריחו, שלא הגיעו אליה הרומאים או הקוברים מאז חורבן ביתר. העצמות היו מפוזרות בכל המערה. אשל מצא במערה ההיא שרידי שתי תעודות וסנדל מסומר ועוד, הכול מהמאה השנייה לספירה, כלומר מתקופת המרד האחרון. קברנו את העצמות בירכתי המערה שמתו בה, באחד הכוכים – כי "מת מצוה קונה מקומו". ברוך השם, הזיכרון ההיסטורי־הלכתי נפגש בממצאים, ומאפשר לצאת מהנסתר אל הנגלה, ומהמערות לאור עולם, במדינת ישראל העצמאית.
