חגי סגל, עורך העיתון, טען כאן בשבוע שעבר ("שלח את עמי", יומן 1090) כי אל לנו להתעסק עם יהודי העולם אלא אם כן הם רוצים לעלות לארץ. "יהודי התפוצות אשמים", הוא כתב. "מדינת היהודים יכולה לעשות מעט מאוד למענם כל עוד הם מתעקשים לחיות על נהרות בבל. הדבר היחיד שתוכל להציע להם כדי להבטיח את המשך יהדותם הוא לעבור דירה ארצה מוקדם ככל האפשר". בעיניי העמדה הזאת בעייתית ומסוכנת, ועלולה להרחיק יהודים מעם ישראל ולייצר נתק עם מדינת ישראל. אך לא מדובר בעמדה תיאורטית, אלא כזו השאובה מהניסיון.
לפני כמה חודשים סיירתי עם קבוצת מנהלים ישראלים בקהילה היהודית של לוס־אנג'לס במסגרת תוכנית משותפת של משרד התפוצות וארגון גשר. באחד המוקדים בקמפוס האוניברסיטה של UCLA נפגשנו עם סטודנטים יהודים שהיה חשוב להם להשמיע את דברם.
הדהדו מאוד דבריה של יו"ר התאחדות הסטודנטים של כל האוניברסיטה, יהודייה ממוצא איראני, שציינה את הזהות היהודית שלה כמרכיב מרכזי באישיותה. מצאתי בחורה שעוסקת ביהדותה יותר מרוב הישראלים שאני מכיר. היא וחבריה שואלים את עצמם על מידת המחויבות שלהם ליהדות, מה משמעות הקשר שלהם לישראל ואיך הדברים באים לידי ביטוי בקמפוס. הם יהודים אמריקנים, או אולי אמריקנים יהודים. המכנה המשותף שלנו איתם: הם ואנחנו חלק מ"העם היהודי", חלק ממורשת משותפת ואני מקווה שגם עתיד משותף.
האם משום שהם לא גרים בישראל אנחנו צריכים לנתק קשר? האם המכנה המשותף של עם ישראל בעת הזאת הוא אך ורק אזרחות ישראלית פעילה, אחרת אתה מחוץ למחנה? מתברר שיש אנשים שהחליפו את המכנה המשותף של העם היהודי מ"יהודים" ל"ציונים בלבד". האומנם כך?
כאן ראוי לשאול שאלה נוספת: למי בכלל שייכת מדינת ישראל? מדינת ישראל היא הפרויקט הגדול ביותר של כל העם היהודי. יהודים מכל רחבי העולם ריכזו מאמץ, השפעה פוליטית וכמובן משאבים כדי להקים אותה. בניית המדינה הייתה שיתוף פעולה של יהודים רבים וטובים ונמשכה יותר מחמישים שנה.
יהודי העולם ראו ועדיין רואים בעצמם חלק ממדינת ישראל, והם ממשיכים לתמוך בה בהקמת תשתיות, בסיוע בינלאומי ובתרומות. זו הייתה ועודנה עבודת צוות של כל חלקי העם, למעט קבוצות שוליים שרואות בהקמת מדינה לעם היהודי התגשמות חלום והגשמת חזון. לכן, כעת משקמה המדינה, יהיה לא הוגן ולא חכם לדחות חלקים ממי שסייעו ומסייעים בהקמתה וקיומה.
לא די בכך. אסתכן ואוסיף שהצהרותיו של סגל בהקשר הזה מעידות על אותה גלותיות שהוא מטיף נגדה. שכן גם בימי הבית חיו יהודים בחו"ל, משיקולים שונים ומשונים. לא מצינו שמישהו האשימם בגלותיות או הטיל ספק ביהדותם, ככל שהם נותרו נאמנים ליהדות. הסיבה: אומה חזקה שלה מדינה חזקה אינה עוסקת כל העת בפסילת בניה על בסיס מקום מגוריהם. בראש ובראשונה כי זה לא הגיוני, אבל גם כי פסילה כזאת מעידה על חוסר ביטחון שיש בה.
עלינו לזכור שרוב היהודים החיים כיום בעולם נולדו למציאות שבה מדינת ישראל היא עובדה מוגמרת. היא מולדתם השנייה, ונאמנותם אליה גדולה מאוד.
הטלת ספק בלגיטימיות של השתייכותם לעם היהודי על בסיס מקום מגוריהם או אזרחותם, מבחינתם זו תופעה מוזרה במקרה הטוב. היא ודאי לא מקרבת אותם יותר למדינה, ליהדות או להחלטה לעלות לארץ. כמו כן, בל נשכח, כי אל מול הביקורת המוזרה הזאת שמוטחת בהם, יש להם גם אלטרנטיבות בדמות ארגוני שמאל קיצוניים המציעים סולם ערכים שונה ולעיתים גם לא פחות אטרקטיבי. ביקורת מהסוג שהציג סגל דוחפת אותם לחיק החוגים האלה יותר משהיא מקרבת אותם אלינו. היא גורמת למדינת ישראל להיראות להם יותר כמועדון חברים סגור ופחות כאומה גדולה וחשובה שהם היו רוצים להיות שייכים אליה.
מדינת ישראל צריכה להמשיך לבסס את מקומה כמרכז העולמי של העם היהודי, וכך צריכים לראותה יהודי העולם. היא מימוש החזון והחלום שלנו ושלהם יחד, גם אם הם רחוקים ממנה אלפי קילומטרים. השינוי הגדול שאני רואה בדור שלנו הוא לקיחת אחריות מהצד הישראלי והושטת היד שלנו אל אחינו מעבר לים כחלק חשוב בזהות היהודית שלהם. מדינת ישראל צריכה להיות "אור ליהודים", גם אם עלייה ארצה אינה חלק מתוכניותיהם. הוכח כבר שיהדות ישראל ויהדות העולם יכולות יחד ליצור עם יהודי חזק, מאוחד וחוצה גבולות. בואו לא נוותר מהר כל כך על חלקים מהמשפחה שלנו. זו חובתנו הלאומית והיהודית.
