בימי לחימה הפוליטיקה בלתי נמנעת, ודאי כשמבצע מגן וחץ הוא האירוע הראשון שמשרת את נתניהו פוליטית מאז הניצחון בבחירות. הלחימה מול עזה משתקת גם את קיני ההתנגדות בתוך הקואליציה, וסדר יום ביטחוני עדיף לממשלה מעיסוק תקשורתי נרחב בתקציב, ביוקר המחיה, במיליארדים לאינטרסים מגזריים או ברפורמה המשפטית. שורת הרווח תימדד בסקרי סוף השבוע: גם בחלוקת האהדה בתוך הימין מול בן־גביר, וגם בבלימת הדימום האלקטורלי לגנץ.
המבצע על כל הצלחותיו הטקטיות אינו מסמן מפנה אסטרטגי מול עזה, וכנראה גם לא מפנה פוליטי גדול. ובכל זאת, לראשונה נתניהו מצטייר כיוזם ולא כנגרר. עיתוי התקיפה בעזה אכן היה יוזמה ישראלית מרעננת, אך היא עצמה תגובה לתקיפה נרחבת מצד הג'יהאד האסלאמי בשבוע שעבר. הביקורת מהאופוזיציה ומהקואליציה על ההבלגה וההכלה התגלתה כנמהרת מדי. אבל גם חלוקת הצל״שים צריכה להיות במידה.
היכולת המבצעית שנחשפה בחיסול המשולש והבו־זמני ברצועה היא יוצאת דופן, הן מבחינת המודיעין שהביא שב״כ והן מבחינת הביצוע של חיל האוויר; כן, שב"כ וחיל האוויר שעמדו בלב התחזיות על פירוק צה"ל אבל הוכיחו שבניגוד לכל ההספדים הצבא עדיין מדייק ומיירט ומחסל. במובן הזה, חשיבותו של המבצע הפעם היא לא רק מול הג'יהאד אלא בהקרנה לכל שאר הגזרות, וגם פנימה לחברה הישראלית. בניגוד לנבואות הזעם, צה"ל לא שכח את משימתו ולא איבד מיכולותיו.
ביקורת אופוזיציונית לא הושמעה כמעט כשהתותחים רעמו, אבל נתניהו טרח להקדים מענה לטענה אפשרית על הפוליטיזציה של ההסלמה. בהודעות לתקשורת הוא הבהיר שהמדיניות לא הוכתבה כתוצאה מלחץ קואליציוני, ובהופעתו מול הציבור הקפיד לעמוד לצד הרמטכ"ל, ראש השב"כ ושר הביטחון, שהוזמן להצהרה משותפת גם בערב השני. ההסכמה הלאומית היחסית סביב המבצע לא הייתה מתאפשרת באותו היקף אילו הרפורמה המשפטית לא הייתה מוקפאת, ואם נתניהו לא היה חוזר בו מפיטורי גלנט. היחסים המתחממים בין שר הביטחון לראש הממשלה, בהתחלה פומבית ובהמשך גם בחדרי חדרים, מחדדים עד כמה ההכרזה על פיטוריו הייתה פזיזה ונמהרת.
משוואה חדשה – זה מה שביקש נתניהו להציג שלשום בהצהרה לאומה, שהייתה אמורה לסכם את המבצע על רקע הדיווחים על הפסקת אש. אבל עם כל הכבוד לשדרוג היכולות המבצעיות, במהות לא נרשם מפנה אסטרטגי: כמו במבצעים הקודמים מול הג'יהאד, תחת ממשלות שונות, גם במגן וחץ ההישג הישראלי המרכזי עד אתמול הוא ההפרדה המלאכותית בין חמאס לג'יהאד.
המתכונת כמו כתובה מראש: סדרת שיגורים והתגרויות, בהיתר של חמאס, מובילה את ישראל לחיסול בהפתעה. אחריו יומיים־שלושה של מטחים כבדים ושיתוק העורף מעוטף עזה ועד גוש דן עד לדיווחים על הפסקת אש. המשוואה נותרה על כנה: מחיר חיסול הבכירים שלהם (בסבב הבא יהיו בכירים חדשים) הוא יומיים תחת אש, כולל בתל־אביב. הזחיחות בקרב הביטחוניסטים במיל' על "אפס הישגים לג׳יהאד" מתעלמת משני מיליון אזרחים שנשלחו למקלטים (עוד טרם הפגיעה הישירה ברחובות שגבתה מחיר דמים), ומהנזק התודעתי, הכלכלי והנפשי של מדינה תחת אש. המערכה בין אחד הצבאות הטובים בעולם ובין ארגון הטרור המשני בעזה לא יכולה להימדד רק בספירת גופות.
ובכל זאת, בסבב הזה היו גם כמה שינויים: אפקט ההפתעה היה דו־צדדי. אחרי החיסול, הדממה מעזה לא תאמה את הצפי במערכת הביטחון. היא פורשה תחילה כהלם או כחוסר יכולת. בהמשך היא הוסברה כהתייעצות וניסיון לרתום את חמאס, ובסוף כהמתנה להזדמנות מבצעית שהארגון ניסה להשיג כשחיפש מטרות נ״ט סמוך לגבול. באמצעות הרחקת מטרות חשופות מהגדר וסיכולים מהאוויר, ישראל הצליחה למנוע הזדמנות כזאת, ורק אז החלה מתקפת הרקטות הנרחבת.
גם הדינמיקה בדרך להפסקת האש, שבשעת ירידת השורות לדפוס טרם הושגה, הייתה קצת אחרת: מטחי הסיום לכאורה, שלפי התדרוכים הבלתי מתקבלים על הדעת כללו הסכמה להימנע מירי על תל־אביב, חרגו מההבנות, ולכן גם ישראל החליטה לאשר חיסול של בכיר נוסף: ראש מערך הרקטות של הג'יהאד. הירי שנמשך גם אתמול הביא לחיסול סגנו. בסך הכול חמישה בכירים. הסבב הוארך מעבר למצופה, וישראל, למרות הרצון לסיום מהיר, לא האטה את קצב התקיפות במקביל למו"מ על הפסקת אש. אולי גם זה יתרום משהו להארכת ההרתעה, אם נשאר משהו מהמושג השחוק הזה. לפי הניסיון, הטווח הממוצע עד לסבב הבא הוא בין חודשים ספורים לשנה. הפעם יש כוכבית עם מבחן בטווח הקצר: יום ירושלים.
לוח הזמנים לאישור התקיפה, שנחשף בדיעבד, מגלה שההודעה המשפילה של הליכוד ביום רביעי שעבר – ההצעה לבן־גביר לעזוב את תפקידו סביב שולחן הממשלה – שוגרה לעיתונות אחרי "הזמנת העבודה״ מצה״ל ומשב"כ. ראש הממשלה ושר הביטחון, בהתייעצות מצומצמת, החליטו להורות על חיסול בכירים בתגובה לירי הנרחב לדרום. הזמן שחלף נוצל להשגת המודיעין ולהמתנה להתרופפות המשמעת בצד השני.
נתניהו ידע שיש לו כדור בקנה, אבל במקום לרמוז לבן־גביר בדיסקרטיות שהתגובה בדרך, העדיף להשפיל אותו בפומבי פעמיים: השר לביטחון לאומי שמע על התקיפה יחד עם כל עם ישראל, כשהיה בצימר בצפון לרגל אירוע מירון. הוא מיהר להבהיר ש"יש לו מניות" בחיסול, וגם אם לא היה בחדר "רוחו הייתה שם", אך סביבת ראש הממשלה תדרכה שהשר הודר מתוכניות המבצע מחשש להדלפות. לבן־גביר המובך לא הייתה ברירה אלא להודיע על קיפול המרד ושיבה למשמעת הקואליציונית. ברוח ימי הלחימה, גם הוא יגיב בזמן ובמקום המתאים.
בשיחת העדכון של ראש הממשלה וראש האופוזיציה, שני הצדדים ודאי לא הצטערו על היעדרות היריב המשותף בני גנץ. לפיד המשיך משם לפגישה עם אותו יריב בנוגע לחזית אחרת. המחאה שנחלשה מחפשת כיוון. בניסיון לצבור תנופה מחודשת מאיימים ראשיה להפוך גם את ראשי האופוזיציה ליעד להפגנות. הם דורשים מיש עתיד ומהמחנה הממלכתי להציב דד־ליין לשיחות שמתקיימות בחסות בית הנשיא. המשך השיחות משרת בינתיים גם את נתניהו וגם את מפלגות האופוזיציה, אבל מדלל את מספרי המשתתפים במחאות ובימי השיבוש.
ההפגנה השבועית בקפלן, 18 שבועות רצופים, עדיין מושכת רבבות, אבל המסה הקריטית של המפגינים שיצאו לרחוב מתוך תחושת חירום הצטמצמה מאוד. בהיעדר חקיקה, אג'נדות שונות ומשונות ששייכות לגרעין הקשה של המפגינים מקבלות בולטות. יש פחות מפגינים ויותר נושאים. אגב, את הדד־ליין היה הנשיא בעצמו צריך להציב, לצורך ייעול השיחות. הרצוג חושש לפגוע בסיכויים הקטנים ממילא, אבל המריחה פוגעת בהם לא פחות.
הפגישה הידידותית, עוד אחת בסדרה, נועדה לתאם עמדות מול אותה דרישה, ומבליטה שוב את יחסי הכוחות המשונים בין שני היריבים הפוליטיים: גנץ חזק מלפיד אבל נצמד אליו, מחשש שיצליח להפנות אליו את המחאה ולהציג אותו שוב כחלש מול נתניהו. לפיד נצמד לגנץ כדי לבלום את נדידת המנדטים אליו. שניהם יודעים שמפת המפלגות בבחירות הבאות לא תיראה כמו בסקרים. לפחות מפלגת ימין־מרכז חדשה אחת תצטרף למרוץ, ולפי כל הסימנים, גם מפלגה חברתית־כלכלית אחת. גנץ משמש בינתיים כמקום חניה נוח בכחול לבן, ועמודת המנדטים שלו פריכה הרבה יותר משל לפיד. אבל יש נתון חשוב לא פחות: שאלת ההתאמה לראשות הממשלה. וכאן, לפי הסקרים האחרונים שטרם המבצע, גם ראש הממשלה וגם ראש האופוזיציה מביטים עליו מאחור.
