על הלוח בכיתה ז' של בית הספר בביר־הדאג' נכתב דו־שיח פשוט למדי: "שלום, מה שלומך, כמה אחים ואחיות יש לך". ובכל זאת, עבור התלמידים והתלמידות הבדואים שישבו מול הלוח ביום שלישי בבוקר, השיחה הזאת הייתה אתגר לא פשוט. אור ועלמא, שני המתנדבים השינשינים שהגיעו מקיבוץ משאבי־שדה, מסרו ביניהם כדור והדגימו לתלמידים איך לקיים את השיחה שעל הלוח. מיד לאחר מכן נעמדו התלמידים זוג אחר זוג, ונדרשו לנהל ביניהם את אותה שיחה. בכיתה סמוכה לימד עידו, מתנדב צעיר נוסף, את התלמידים והתלמידות על שמותיהם של איברים שונים בגופם ועל פעולות פיזיות שהם עושים, הכול בשפה העברית. למתבונן מהצד, הסיטואציה הייתה נראית אולי כלקוחה מבית ספר יהודי בחו"ל, אבל היא מתרחשת השנה מדי שבוע בנגב.
שיעורי העברית המדוברת שמעבירים השינשינים בביר־הדאג', הם חלק מתוכנית חדשה שמפעילה עמותת בודור ("זרעים" בערבית) בבתי ספר של החברה הבדואית בנגב. האתגר שאיתו מבקשת בודור להתמודד הוא ברור מאוד. בניגוד לעבר, הצעירים בחברה הבדואית אינם דוברים היום עברית, ולחסם הזה יש השלכות מרחיקות לכת על מסלול חייהם.
"שיעורי העברית בבתי הספר שלנו מלמדים את התלמידים לקרוא ולכתוב, אבל התלמידים לא יוצאים מהם דוברי עברית", מסביר מוחמד אבו־עשיבה, מנכ"ל בודור. "הצעירים היום לא נזקקים להשתמש בשפה העברית, כי אין להם חיכוך איתה כמו בעבר. לפני עשר או עשרים שנה הם נאלצו לנסוע לדימונה או לבאר־שבע כדי לקנות דברים, ללכת למרפאה או להסתפר, וכך הם היו מתחככים עם השפה. היום יש להם כמעט הכול בתוך היישוב שבו הם גרים, ובגיל הצעיר אין כמעט צורך לצאת לעיר הגדולה. המפגש הראשון שלהם עם העברית המדוברת הוא רק אחרי התיכון, וזה כבר מאוחר מדי".
מוחמד אבו־עשיבה, מנכ"ל בודור: "אחד ממנהלי בתי הספר סיפר לי שביום שהמתנדבים שלנו מגיעים, יש נוכחות גבוהה יותר בכיתות"
למחסום השפה יש השלכות רבות. רבים מהצעירים הבדואים שמגיעים לאקדמיה מתקשים להתמודד עם השפה ונושרים מהלימודים, או בוחרים מראש ללמוד במוסדות אקדמיים במדינות ערביות שכנות או ברשות הפלסטינית. בקצה השני של הסקאלה, גם צעירים בדואים שנתקלים לעיתים במשטרה לא מצליחים לתקשר איתה בצורה טובה, וחוסר התקשורת מדרדר עוד יותר את המפגש הטעון עם רשויות החוק.
לשם כך הוקמה לפני פחות משנה עמותת בודור, שמתמקדת בעיקר בלימוד השפה העברית המדוברת. "מכיוון ששיעורי העברית בבתי הספר מועברים על ידי מורים שמסבירים לתלמידים בערבית, החידוש שלנו הוא ללמד את העברית בשפה עברית", מסביר אבו־עשיבה. את מערכי השיעורים בעברית המדוברת, שמכינים אנשי עמותת בודור, מעבירים מתנדבים דוברי עברית, תלמידי מכינות קדם־צבאיות בנגב ושינשינים שמשרתים באזור. כשלושים מתנדבים מעבירים שיעורים לכמעט 900 תלמידים שמשתתפים השנה בפרויקט, בשבעה בתי ספר ביישובים ביר־הדאג', קסר א־סיר ושגב־שלום. המתנדבים עובדים מול קבוצות קטנות של כעשרה תלמידים, והנושאים הנלמדים לקוחים מחיי היום־יום של התלמידים. המטרה היא שהתלמידים יוסיפו לאוצר המילים שלהם כמאתיים מילים בשנה בעברית שימושית.
כפועל יוצא מהתוכנית, הילדים הבדואים והמתנדבים היהודים נחשפים אלה לאלה במהלך הפעילות, וכך נוצרת הזדמנות נדירה עבור המתנדבים להכיר מקרוב תלמידים ומורים ערבים בשגרת היום־יום ובמקומם הטבעי. "בעבור רוב המתנדבים זו הפעם הראשונה שהם נכנסים ליישוב בדואי", מספר אבו־עשיבה. "אנחנו מכינים אותם לכך באמצעות היכרות תרבותית עם החברה הבדואית, שמתקיימת לצד הכנה פדגוגית להעברת השיעורים".
קבלת פנים חמה
מחוץ לכיתה פגשתי השבוע שלושה מתנדבים. עידו גלעד, אור חתוכה ועלמא יוסף הגיעו לביר־הדאג' באוטובוס מקיבוץ משאבי־שדה שבו הם משרתים השנה כשינשינים. שלוש פעמים בשבוע הם מגיעים ליישוב, ומלמדים בו עברית בשלושה בתי ספר שונים. המפגש הראשוני עם התלמידים הבדואים לווה אצלם בחששות. "בכלי התקשורת שומעים דברים לא טובים על האוכלוסייה הבדואית", אומר עידו, תושב גן־יבנה, "אבל כשהגעתי לכאן פגשתי אוכלוסייה נהדרת, וכיף לי ללמד פה". עלמא, מתל־אביב, מספרת שהופתעה מקבלת הפנים החמה של התלמידים ומההתרגשות שלהם לקיים פעילות עם צעירים יהודים.
בתחילת השנה קיים אבו־עשיבה שיחות הכנה גם עם הוריהם של הצעירים המתנדבים, כדי להפיג את החששות של חלקם מהפעילות של ילדיהם בתוך היישובים הבדואיים. "החיבור החברתי שנוצר בין המתנדבים לתלמידים הוא נהדר. אחד ממנהלי בתי הספר בשגב־שלום סיפר לי שביום שהמתנדבים שלנו מגיעים לבית הספר, יש נוכחות גבוהה יותר בכיתות".
אבו־עשיבה (38) מתגורר עם משפחתו באבו־קרינאת, יישוב בדואי מוכר הממוקם לא הרחק מדימונה. בעבר הוא ניהל מתנ"ס במועצת נווה־מדבר של היישובים הבדואיים, וניהל את מרכזי ריאן בדרום, הפועלים לשילוב, קידום והעצמת החברה הערבית בעולם העבודה וההכשרה. כאב לארבעה הוא מספר שכיום הילדים בחברה הבדואית חשופים פחות לשפה העברית גם בכלי התקשורת וברשתות החברתיות. "אני מתעקש שהילדים שלי יראו תוכניות בעברית ובאנגלית. כשאני הייתי ילד, היו רק ערוץ אחד או שניים בטלוויזיה. ראיתי סרטים מצוירים בעברית כמו פינוקיו, וגם זה חיזק אצלי את השפה. היום לילדים הערבים יש אפשרות לצפות כל היום רק בתוכניות בערבית, ומישהו צריך לדאוג לכך שהם ייחשפו למגוון של שפות".
בודור היא חלק מקבוצת תמאם, קבוצה עסקית שהקים היזם איברהים נסאסרה, תושב לקיה, במטרה לחולל שינוי כלכלי־חברתי בחברה הבדואית בנגב. במקביל לניהול בודור, אבו־עשיבה מכהן גם כסמנכ"ל פיתוח תוכניות בקבוצה.
לקראת שנת הלימודים הבאה נערכת בודור להרחיב את פעילותה למאה מתנדבים ב־25 בתי ספר של החברה הבדואית. התוכנית כבר זכתה לאישור מצד משרדי הממשלה, והממשלה גם הצטרפה לתהליך וסייעה במימון. במקביל להתרחבות במספר בתי הספר, בבודור עובדים כעת גם על אפליקציה שבאמצעותה יתרגלו התלמידים את העברית המדוברת, וגם על מיזם "חבר טלפוני" שיעניק לתלמידים דוברי ערבית הזדמנות לקיים שיחת טלפון בעברית, עם מתנדבים, במשך 30 דקות בשבוע. במשרדי הממשלה שואפים לכך שתוך חמש שנים תורחב הפעילות של בודור לכל רחבי הנגב, ושבמקביל תתחיל פעילות דומה גם בבתי ספר ערביים בצפון.
