אתם מוזמנים לברך אותי ב"תתחדש": לראשונה בחיי אני מרכיב משקפיים. כבר שנתיים אני חש ירידה בחדות הראייה שלי, וביום בהיר אחד אזרתי אומץ, נכנסתי לחנות אופטיקה פתח־תקוואית חביבה ויצאתי עם משקפיים. התגובה הממוצעת של הסובבים אותי למראה המשקף החדש ברורה והגיונית: "אז מה, מזדקנים?". בטרם כילו לדבר יוצא מפי משפט שמוכן שם מראש: "ממש לא, אלה משקפיים לראייה לרחוק בלבד, לא לקרוב, זה דווקא מאפיין צעירים!".
שמתי לב שחשוב לי לומר את המשפט הזה. שחלילה האנשים שמולי לא יחשבו שאני, הו לא, מזדקן. ובכל פעם שמנחשים את גילי ומשערים שהוא חמש או שמונה שנים פחות מהגיל האמיתי, 47 – אין לדעת אם מטעמי תקינות פוליטית או כי איכשהו יש לי שיער על הראש, ועוד בצבע שחור – אני מתמלא במין אושר מוזר כזה. הנה, שוב לא הצליחו לחשוף את האמת, שאני כבר הרבה יותר קרוב לחמישים מאשר לשלושים או לארבעים. מזדקנים, אה?
לפני כמה חודשים פנו אליי מהנהלת העיתון וביקשו ממני להיות העורך של ועידת "אל תשליכני". קצת נעלבתי, אני מודה. למה דווקא אני, אתם לא יודעים שאני בן שלושים וקצת? מה לי ולקשישים. הם לא קשישים, הרגיעה אותי ההנהלה. הם "הגיל השלישי". אה, בסדר, אמרתי, קשישי הגיל השלישי. אתם לא תצליחו לצאת מזה עם משחקי טרמינולוגיה. מפה לשם קיבלתי על עצמי את המשימה והתחלתי ללמוד את הנושא.
שבו רגע לפני שאגיד לכם מה הבנתי, כי זה הולך להיות לא פשוט: הקשישים האלה, כלומר הגיל השלישי, שכולנו מעדיפים לברוח ממנו, לא להתעסק בו ובאופן כללי להתעלם מקיומו – ובכן, אלה אנחנו בעוד כמה שנים. אנחנו ממש. האם יהיה חכם להתעלם מעצמנו? נניח כרגע בצד את המוסר היהודי והאוניברסלי, שאומר שאין לנו זכות להתעלם גם אם זה לא היה קשור אלינו בשום צורה; פה באמת מדובר בעצמנו ממש. ובהורים שלנו, ובאחים, ובילדים. כולם יהיו קשישים בסוף.
עד כמה קשישים? לפני כשנתיים פרסמה קבוצת חוקרים באוניברסיטת וושינגטון מאמר שטוען כי עד סוף המאה תגיע תוחלת החיים ל־130 שנים. זה לא אומר כמובן שכולם יחיו עד הגיל הזה, אבל אין ספק שהרפואה מתקדמת בצעדי ענק ואנשים בני 65, שלפני כמה עשורים נחשבו זקנים לכל דבר ועניין, נחשבים היום לצעירים.
יש הרבה פנים וצדדים בכל מה שקשור לאתגרי הגיל השלישי או הזקנה. בוועידה הזאת, שתתקיים ביום שלישי (16 במאי) בשעות 11:00 עד 16:00 במרכז מורשת בגין בירושלים, החלטנו יחד עם שותפינו בארגון רבני צהר להתמקד דווקא בדברים הפחות חביבים ונחמדים. יש כמובן מקום לדיונים ולוועידות בנושאים כמו התרחבות משמעותית של שנות הפנאי אחרי הפנסיה, אבל האמת היא שזקנים בישראל ומשפחותיהם נאלצים להתמודד קודם כול עם החיים עצמם: מחלות אופייניות, קשיי תפקוד מגוונים, מתחים משפחתיים הנובעים מהבעיות שצצות וגם אתגר כלכלי לא פשוט, שקופץ מכל מיני כיוונים ובדרכים רבות מספור. כל משפחה והסיפור שלה.
תוכלו לשמוע בוועידה כיצד מתמודדים בני משפחה של חולי אלצהיימר עם עולם פנימי שהולך ומשתנה לנגד עיניהם, כשברור שצריך לשנות דיסקט אבל לא תמיד ברור איך בדיוק. יהיו שם הרצאות "טד" קצרות של אנשי מיזם "עד מאה ועשרים" בארגון צהר, שמספק מענה מקיף למשפחות באמצעות צוותים משותפים של רב ועובדת סוציאלית. הם עוסקים בתחומים מכריעים רבים הקשורים לאתגרים האלה, שבמוקדם או במאוחר כל אחת ואחד מאיתנו ייאלצו להתמודד מולם.
הרב יובל שרלו ידבר על אתיקה מוסרית ורפואית מול בן משפחה שהולך ומאבד את זהותו ואת יכולתו להבין דברים שעד לפני כמה חודשים היו פשוטים, ברורים מאליהם. מושב מיוחד יוקדש לדמנציה צעירה, כלומר אנשים ונשים בני 35 עד 65 הלוקים בשיטיון כשגופם עדיין צעיר, אך מחלתם היא מחלת זקנה קלאסית. בישראל יש כ־6,000 חולי דמנציה צעירה, והמשפחות שמתמודדות עם המחלה יוכלו למצוא בדיון אנשי מקצוע מהטובים בתחום בישראל.
מושב חשוב לא פחות יעסוק בהתמודדות עם הצד הפיננסי־כלכלי במחלות זקנה – גם בתחום הכספי נטו, כלומר מה לעשות ובאיזה שלב כדי שהבית יוכל להמשיך להתנהל בלי להתפרק כלכלית, וגם דיון בתחום האתי־מוסרי לגבי הדברים שאפשר ואי אפשר לעשות עם כספו של אדם בלי שיש לו יכולת להביע בנושא דעה קוהרנטית, אם בכלל.
יש עוד נושאים רבים שיעלו בוועידה, כולל שני ראיונות מעניינים עם פוליטיקאיות מכהנות שהציבו בראש סדר היום שלהן את נושאי הרווחה והחברה – סגנית שר האוצר ח"כ מיכל וולדיגר וח"כ מירב כהן, לשעבר השרה לשוויון חברתי.
אז אתם מוזמנים לבוא ולהיפגש בשלישי הקרוב. נשב על איזה בקבוק סודה טוב, נרטון בצוותא על דור הפושטקים הצעיר שלא נותנים לנוח בין שתיים לארבע, ניטיב את המשקפיים על גשר האף ונסביר למה הם דווקא כן גורמים לנו להרגיש זקנים.
זהו, הגענו לגיל שאפשר להתחיל לדבר על הדברים כמו שהם. הגיע הזמן להישיר אל המציאות מבט. כי המבט הזה לא שייך רק לאחרים, זהו מבט אלינו בעוד כמה שנים.
