בראשית היו "הכספים הייחודיים". אלו באו לעולם במטרה לסייע לקואליציה לאשר את תקציב המדינה. השיטה הייתה פשוטה: על מנת להשיג את תמיכתו של חבר כנסת בחוק התקציב דואגים להעביר כספים לארגון או ארגונים שהוא חפץ ביקרם. אלא שבשנת 1984 סיבך בג"ץ את המצב, כאשר קבע שהעברת תקציבים יכולה להתבצע רק דרך סעיפים מפורשים ושקופים בחוק התקציב. הראש היהודי כמובן לא ויתר ומצא פטנט שנועד לעקוף גם את המגבלה הזו, סעיפי תקציב מיוחדים, שמיועדים למוסדות ספציפיים.
המחצית השנייה של שנות ה-80 הייתה תקופת השיא של הכספים הייחודיים. כל מה שצריך היה על מנת לקבל סעיף שיזרים כסף הישר למקום שאליו אתה מעוניין הוא להיות מוסד שמוגדר "ללא כוונת רווח" (בעיקר עמותה או חברה לתועלת הציבור) ושח"כ מספיק חזק יהיה מעוניין לסייע לך. התוצאה הייתה חגיגת שחיתות מטורפת, מהסוג שהיום כמעט קשה להאמין שהתרחשה. שרים שתקצבו עמותות שבני משפחתם הועסקו בהם בשכר וחברי כנסת שקיבלו שירותים שווי כסף מעמותות שלהם ארגנו תקציב נדיב הם רק דוגמאות. אגב, את השיטה שכללו מאוד חברי הכנסת החרדים, אך הם לא היו היחידים שנהנו ממנה. כל חלקי הבית ידעו היטב לנגוס נתחים מהעוגה, שלא הוגבלה בשום דרך אפקטיבית.
אולם, לכל חגיגה יש סוף, ובמקרה הזה מי ששם לה סוף היה דווקא המחוקק, אשר קבע בחוק יסודות התקציב כללים ברורים וקשוחים לחלוקת תמיכות למוסדות ציבור מתקציב המדינה. על פי התיקון שאושר בשנת 1991 (סעיף 3א לחוק יסודות התקציב) לא ניתן יותר לייעד סעיפים תקציביים למוסדות ספציפיים. תקציב התמיכה במוסדות ציבור נקבע מראש, והחלוקה של הכסף מתבצעת לפי "מבחנים אחידים ושוויוניים". היחידים שהוחרגו מהכללים החדשים לחלוקת התקציבים היו שתי רשתות החינוך החרדי הגדולות, החינוך העצמאי ומעין החינוך התורני, אשר בנוגע לתמיכה בהם נקבע בחוק מנגנון נפרד. לכאורה, חסל סדר "כספים יחודיים"? רק לכאורה, משום שהראש היהודי הרי יודע להמציא עוד פטנטים.
הפטנט כלל שני חלקים. ראשית, החלה תעשיה שלמה של כתיבת תקנות תקציביות "תפורות". כאלו שנועדו להעברת תקציבים למוסד מסוים או לקבוצה ספציפית של מוסדות. השיטה פשוטה: מוסד שמעוניין בתקנה תקציבים שתפורה למידותיו פונה לעורך דין שמתמחה בתחום, וזה כותב עבורו קריטריונים כאלו אשר מבטיחים שכל הכסף שיוקצה לתקנה, ואם לא כולו אז לפחות רובו, יגיע דווקא למוסד הזה. עם התקנה המוכנה הוא מגיע לפוליטיקאי המתאים, וזה דואג לשלב את התקנה בחוק התקציב. אולם, גם אם יש תקנה, מאיפה יבוא הכסף? כאן מגיעים "הכספים הקואליציוניים". למעשה מדובר במעין קופה קטנה. סכום כסף מוגדר מראש המשוריין ברזרבה הכללית של התקציב, אותו רשאים חברי הכנסת או המפלגות "לחלק" לתקנות תקציביות שביקרן הם חפצים באישור פורמלי של ועדת הכספים. כך למשל בהסכם הקואליציוני שנחתם בשנת 2015 נקבע מפתח של 20 מיליון ₪ לכל ח"כ בסיעות הקואליציה לכל שנת תקציב. היעד של הכספים יכול להיות תקנות קיימות ולגיטימיות, שרק זקוקות לתוספת, אך בדרך כלל הגיעו הכספים הקואליציוניים לתקנות הספציפיות התפורות. ומה עושים כאשר רוצים להעביר כסף למוסד שאין לו תקנה שתפורה למידותיו? מוצאים מוסד מקורב שיש לו תקנה כזו, מעבירים אליו את הכסף והוא מעביר את הכסף הלאה. האם זה חוקי? לא. האם זה קרה? למרבה הצער בהחלט כן.
ככל שחברי הכנסת והעסקנים פיתחו את המומחיות שבהעברת כספים קואליציוניים לעמותות ספציפיות לדרגת אמנות, הלך וגדל גם פוטנציאל השחיתות, כפי שהיה בתקופת הכספים הייחודיים. העסק כולו התפוצץ כאשר נחשפה פרשת "ישראל ביתנו". עבור מי שלא היו בעניינים, נזכיר כי הפרשה חשפה פרקטיקה בעייתית מאוד שקיימו ראשי מפלגת ישראל ביתנו בנוגע לחלוקת הכספים הקואליציוניים שבשליטתם. הבכירים, פאינה קירשנבאום ודוד גודובסקי התנו העברת תקציבים לעמותות מסוימות, בהחזרת "עמלה" למפלגה בנתיבים שונים. ניקח לדוגמה את עמותת "איילים", עמותה ציונית הפועלת לקידום הפריפריה באמצעות הקמת כפרי סטודנטים, אשר נדרשה לשלם את אותה "עמלה" בדרכים מגוונות: העסקה של פעיל בישראל ביתנו בעמותה, העברת תקציבי פרסום לאתר בשפה הרוסית המקורב למפלגה, וכן תשלום עבור ייעוץ אסטרטגי שבפועל ניתן לקירשנבאום ולא לעמותה. "איילים" היא כמובן רק דוגמה. "ישראל ביתנו" פעלה באופן דומה גם עם עמותות וארגונים נוספים, והסכומים שגזרו אנשי המפלגה כ"עמלה" הצטברו למיליוני שקלים.
ההבנה שגם כספים קואליציוניים הם פתח להשחתה, הניעה את המערכת הפוליטית והמשפטית לפעול בשנים האחרונות לצמצומם באופן ניכר, עד להעלמתם הכמעט מוחלטת בתקציב המדינה הנוכחי.
אז מה נותר ומה זוכה כעת, בטעות, לכינוי "כספים קואליציוניים"? תקציב המדינה מחולק תמיד לשני סוגים של כסף. החלק הארי של התקציב הוא "בסיס התקציב", המכונה לעתים גם "הטייס האוטומטי". מרבית תקציב המדינה הוא כסף שלא מחולק בכל שנה מחדש. לעיתים מוסטים תקציבים מסעיף לסעיף או מתקנה לתקנה בתוך התקציב, אך מרביתו יציב לאורך השנים. חלק קטן מהתקציב, כמה מיליארדים בכל שנה, הוא "התקציב התוספתי". סכומי כסף שבהם בא לידי ביטוי סדר העדיפויות של כל ממשלה ספציפית, בהתאם להסכמים הקואליציוניים שנחתמו בין הסיעות השונות עם הקמת הממשלה. מהכספים הללו ממומנות תכניות ממשלתיות גדולות ונושאים שהתמיכה בהם משתנה ממשלה לממשלה. לעיתים מה שנכנס לתקציב מהדלת האחורית של התקציב התוספתי מוצא את דרכו על השנים לבסיס התקציב, ולעיתים תקציבים מוגדרים כתוספתיים לאורך שנים רבות. אולם. לא מדובר בכספים קואליציוניים, כלומר כאלו שח"כ או מפלגה מייעדים לתקנה תקציבית ספציפית מתחת לרדאר, אלא בתקציבים שמבטאים את סדרי העדיפויות של הממשלה ונובעים מהחלטת ממשלה שמייעדת אותם לנושאים השונים.
הסכום של 13.6 מיליארד שקלים שמוגדר בימים האחרונים בתקשורת כ"כספים קואליציוניים" הוא למעשה התקציב התוספתי, זה שבא לממן את תכניות הממשלה החדשה בתחום הבריאות, בתחום ביטחון הפנים ובתחומים נוספים (כן, גם תקציב הישיבות, כמו בכל שנה וגם בזמן "ממשלת השינוי"). זה כמובן נשמע הרבה, אך אם שמים לב לעובדה שמדובר בצירוף של שני תקציבים, 5.7 מיליארד ב-2023 ו-7.9 מיליארד ב-2024 הפרופורציות כבר נראות אחרת. בכל מקרה לא מדובר בקופה קטנה שניתנת לחלוקה אלא בכסף מוגדר מראש לפי יעדים ספציפיים, בהתאם לסדרי העדיפויות של הממשלה. ניתן כמובן להתנגד לסדרי העדיפויות הללו, שהם בחלקם בהחלט בעייתיים. אולם "כספים קואליציוניים" הם לא.
האם השיטה הנוכחית מושלמת? האם לא יתכנו שחיתויות גם בהעברות הכספים במסגרת התקציב התוספתי? קשה להבטיח. פוטנציאל לשחיתות קיים בכל מערכת. ניתן להפחית אותו את לא ניתן להעלים אותו כליל. ביטול הכספים הקואליציוניים הוא צעד בכיוון הנכון, אך פרצות במערכת חלוקת התמיכות הממשלתית עדיין קיימות, ועל גופי אכיפת החוק השונים מוטלת המשימה ללכוד את העבריינים המנצלים אותם.
