ביום שאחרי מבצע "מגן וחץ" ישראל נושמת לרווחה. הפרשנות הדומיננטית ברשתות ובתקשורת מתייחסת לאירוע במונחים של ניצחון ישראלי. במובן הזה, החמיצות שאפיינה סבבי לחימה קודמים בעזה אינה קיימת עתה. וזה מאד פרדוקסלי בהתייחס לכך שגם הסבב הזה הסתיים בדיוק במקום שבו הסתיימו הקודמים, ובכל זאת התחושות הן אחרות.
הדבר כנראה נובע ממה שקדם לסבב. מהתחושה של התפרקות כוללת של המעשה הציוני שנלוותה להפגנות המחאה ברפורמה המשפטית, לתופעות של סרבנות ולאווירה הכללית כי הביטחון האישי של אזרחי ישראל הולך ומתערער והממשלה עושה פחות בעניינים החשובים ומקדישה את עיקר המאמץ לקידום עניינים שאינם מהותיים בהשפעתם הישירה על חיי האזרחים. בהיבט הזה, המבצע הצה"לי החזיר, כך הרושם, את ישראל לאיזו נקודת איזון מחודשת.
ברם, תמונת המציאות מורכבת הרבה יותר ממערך הדימויים שמעצבים אותו ואם ננקה את מערכת "הרעשים" שמבנים את דימוי הניצחון נראה גם את הצללים והזוויות הפחות מחמיאות של תמונת הסבב. האמת היא, שקשה לראות בחמשת הימים האחרונים סוג של "מבצע" צבאי" ומדובר לכל היותר באירוע שהתפתח לסבב לחימה, והאירוע המרכזי היה חיסול שלושת פעילי הג'יהאד האסלאמי במכת הפתיחה.
בשנייה הראשונה שלאחר החיסול המוצלח נגמר מבחינת צה"ל והדרג המדיני "המבצע". לו יכלו שלטונות הצבא לסיים את האירוע מיד לאחר הסיכול הם היו עושים זאת מאחר וכל מה שהתרחש בעקבות החיסולים המוצלחים היה עוד מאותו הדבר, עוד מאותם סבבים מוכרים שהדינאמיקה שלהם דומה להפליא ומבוססת על תקיפות אוויריות ישראליות וירי מתמשך של רקטות לשטח ישראל.
במובן הזה, את תוצאות הסבב צריך להעריך לפי מטרתו והמטרה הייתה מאד ברורה. ישראל רצתה להפסיק את הדימום המתמשך בכוח ההרתעה שלה שנמשך כבר שנתיים מאז שומר החומות (מאי 2021). לשם כך היא ביקשה להפגין יוזמתיות ופרו-אקטיביות ונקטה במהלך הסיכול. הבחירה בג'יהאד האסלאמי לא הייתה מקרית. מדובר בגורם החלש ברצועת עזה וישראל ביקשה לצמצם מראש את הסיכונים.
סדר חדש ברצועה לא עמד על הפרק מבחינת מטרת המבצע. לכן צה"ל לא נערך עם טנקים על גבול הרצועה ולא כיוון למהלך קרקעי. הרעיון היה עצם הפעולה והיוזמה. במילים אחרות יוזמה שקולה להשבת ההרתעה. אבל כאן בדיוק קבור הכלב וטמונה המורכבות כי לעיתים הטכניקה אינה מעידה בהכרח על תכולה משמעותית. הבחירה בג'יהאד האסלאמי מסגרה את מחיר ההפסד, את משך הסבב ואפילו קבעה מראש את תוצאותיו, אבל היא הבליטה עוד כמה עניינים אחרים.
היא המחישה את חוסר העניין של ישראל להתעסק עם הבריונים החזקים של השכונה כמו חמאס או חיזבאללה, היא הקרינה שמרנות אופרטיבית ישראלית ואת העדפתה לנהל מערכות 'דה לוקס' מן האוויר והיא הראתה בפעם המי יודע כמה כי גם גורם חלש וקטן כמו הג'יהאד האסלאמי יודע להכניס חלקים גדולים של המדינה לסגר ממושך, ולא רק מעצם ירי רקטות אלא גם מעצם האיום על ירי שכזה (ביממה פלוס שקדמה לפרוץ ההתכתשות).
את השיעור הזה לומדים ודאי בטהראן, בבירות ואפילו במשרדי חמאס ברצועת עזה והשיעור הזה אינו חד ממדי. הוא שיעור שהראה כי ישראל נוטשת את ההבלגה ומוכנה להיות יוזמתית אבל זה שיעור שהמחיש בו זמנית את מגבלות הכוח והרצון שלה ואפילו את המגבלות האופרטיביות של צה"ל. על כן, יהיה זה מוטעה להתמסר לתמונת הניצחון שמעוצבת אצלנו בתקשורת באמצעות טכניקת המספרים.
זו הטכניקה שמגדירה הישגים וכישלונות באמצעות מספרים: מספר החיסולים, מספר היירוטים, שיעור השיגורים מול היירוטים, מספר הבורות שהותקפו, מספר הנפגעים בצד השני ומאזנו ביחס למצבת הנפגעים אצלנו. התיאור המכניסטי והכמותי הזה מספר רק חלק (קטן) מהסיפור. הוא התחבב עלינו מאד כמי שבשנים האחרונות השתעבדנו לטכנולוגיות, טקטיקה ומבצעים מיוחדים. ברם, הוא רחוק מלשקף את התמונה הכוללת זו שמקפלת בתוכה התייחסות לפרמטרים של איכות במונחים של ביטחון לאומי וזה נגזר מעניינים נוספים זולת טבלאות אקסל של מספרים.
מנקודת המבט הזה, ישראל בהחלט יכולה לרשום לעצמה כהצלחה את עצם הנכונות להעז ולנקוט יוזמה, אבל. זו הצלחה מוגבלת. נקודתית שכולה מונחת על מבצעי הסיכול. האם מכאן ניתן לגזור גם מסקנה נוספת לגבי מוצלחות הסבב במונחי המטרה הראשונית שהגדיר לעצמו הצבא והדרג המדיני בעצירת הדימום ההרתעתי המתמשך? כלל לא בטוח. ובהינתן העובדה כי אתגריה האמיתיים של ישראל בתחום הביטחון הלאומי עדיין נמצאים לפניה ולא מאחוריה.
