התקשורת הישראלית עוסקת שנים רבות בהקצנה העוברת על מחנה הימין, אבל במקביל קיימת תופעה, מדוברת הרבה פחות, של הקצנה חריפה גם במחנה השמאל. ההתקפה השבוע על בכירי הג'יהאד האסלאמי סיפקה דוגמה מובהקת לכך. למרבה הצער נפגעו בה גם כמה ילדים ונשים, מבני משפחותיהם של הבכירים. מתוך כך עלתה הטענה של חלק מאנשי השמאל שהתקפה כזאת הופכת את מדינת ישראל לבת דמותם של ארגוני הטרור: מה הם פוגעים בנשים וילדים, ובאזרחים תמימים בכלל, כך גם אנחנו.
לאדם הגון לא קשה להפריך את הטיעון הזה: יש הבדל מוסרי ברור בין מי שלכתחילה בוחרים במכוון באזרחים תמימים כיעדים להרג, ובין מי שפוגעים בראשי הטרור מטעמי הגנה, ואגב כך פוגעים גם באזרחים חפים מפשע החיים לצידם.
הטענה הבעייתית השנייה שעלתה בפי מבקרי הממשלה היא זו שייחסה את מניע ההתקפה למצבו הפוליטי של בנימין נתניהו. כביכול היא נועדה להסיט את תשומת הלב מהפארסה של הרפורמה המשפטית או מן ההסכמים הנואלים עם החרדים, ולחלופין נועדה להחזיר לחיקו של נתניהו את איתמר בן־גביר וסיעתו, שדרשו יד קשה כלפי המחבלים, וראש הממשלה מיהר לספק את מבוקשם.
הטענה הזאת פחות מופרכת מקודמתה. כבר היו דברים מעולם, ומנהיגים פוליטיים כאן ומעבר לים השתמשו לא אחת בעימות חיצוני כדי להסיט את תשומת הלב ממשבר פנימי. ובכל זאת, גם מי שאיננו מתומכי נתניהו צריך לבחון את הטענה הזו בלי להתעלם מהשאלה המרכזית בדיון: האם ההתקפה על בכירי הג'יהאד הייתה נחוצה מבחינה ביטחונית, ודווקא בעיתוי הזה? אם הייתה נחוצה, כי אז מה אכפת לנו אם נתניהו גם הרוויח ממנה? ואם לא הייתה נחוצה, או שנזקה מרובה מתועלתה, אזי היא פסולה כשלעצמה, ולא הרווח הפוליטי של נתניהו הוא הבעיה בקיומה.
איני מומחה ביטחוני, אבל דומני שבחינה עניינית והוגנת של הצדקת ההתקפה תביא לתשובה חיובית. הג'יהאד האסלאמי הוא אויב מר לישראל, העושה כל שלאל ידו כדי לפגוע בישראלים בעוטף עזה, ובחודשים האחרונים בעיקר ביו"ש. הוא יצא מנקודת הנחה שלא נעז להגיב בעזה על התקפותיו ביו"ש, כדי לא לפתוח מולו חזית שנייה. אם כך, היה חשוב לפגוע בבכירי הג'יהאד דווקא בעזה, כדי לסמן לחבריהם ולשאר אויבי ישראל שאין קשר בין מיקום הפעולה נגדנו ובין יעד התגובה. מי ששולח טרוריסטים לפגוע בישראל, עלול להיפגע בכל מקום שיהיה בו.
טוב היה גם לפגוע בכמה שיותר בכירי ג'יהאד בו־זמנית, שהרי אם אחד בלבד היה נפגע, כל השאר היו מעמיקים את הסתתרותם ומקשים על הפגיעה בהם. לכן, מרגע שהתקבל מידע מודיעיני על הימצאות שלושת הבכירים בטווח פגיעה היה כדאי לנצל את ההזדמנות, גם אם לא הייתה זו תגובה ישירה ומיידית לפגיעה בישראל. אין הצדקה לאפשר רק למחבלים את חופש הבחירה מתי לפגוע בנו.
ההפרכות הפשוטות האלה מעוררות את השאלה: מדוע רבים בשמאל נוטים לבקר את ישראל בבוטות כזאת, גם על דברים שאינה ראויה לביקורת עליהם? יש לכך כמה תשובות אפשריות: התסכול מהתמשכות הכיבוש מעוות את השיפוט המוסרי; הרצון למצוא חן בעיני החברים במערב, שגם הם תוקפים את ישראל בנימוקים דומים; צורך נפשי לייחס את כל האחריות למבוי הסתום של הסכסוך לצד הישראלי, כי אז הדברים הם כביכול בידינו ויש לנו יותר שליטה עליהם; ואולי שנאה יוקדת מדי לנתניהו בפרט ולימין בכלל, שיכולה לעוור גם את עיני הפיקחים ביותר.
תהיה ההנמקה אשר תהיה, היא לא באמת חשובה. מה שחשוב הוא העיוות המוסרי הגלום בטיעוני הסרק, עיוות ששונאי ישראל בעולם עטים עליו כמוצאי שלל רב. אם גם הישראלים מאשימים את עצמם, קל יותר גם לאחרים להאשים אותם.
אבל העיוות אינו רק מוסרי, אלא גם פוליטי. חלק גדול ממעמדו הציבורי הנמוך של השמאל בישראל נובע משימושי העבר בטיעונים רוויי שנאה עצמית ועיוות מוסרי. אם אנשי השמאל חפצים בשיקום מעמדם, הדרך עוברת קודם כול בשיח פוליטי ענייני והוגן – ביקורתי כשצריך, אבל גם מגן על ישראל, לוחמיה וצדקתה כשהם ראויים לכך.
