התובנה החשובה ביותר מהסבב התורן בעזה עלתה דווקא בשעות שלפני ירי הרקטות. בכירי הג'יהאד חוסלו, לעבר ישראל עוד לא נורתה אפילו רקטה אחת, ומדינה שלמה כבר עצרה את נשימתה ונכנסה לכוננות ספיגה. ברגע אחד התבהרה האמת הכואבת: סדר היום של ישראל נלקח בשבי על ידי העזתים.
לפני 18 שנה ניסינו להתנתק מרצועה קטנה בפריפריה הדרומית. מאז הרצועה הקטנטנה הזאת מחליטה אם יהיו לימודים למאות אלפי תלמידים, היא מחליטה על ביטול חתונות ונסיעות, והיא לוקחת בשבי את חירותם של תושבי הדרום. ובזמן שמדינה שלמה נכנסה לכוננות ספיגה, צדו את עיניי שתי ידיעות קטנות שנדחקו לשולי החדשות: מטוסי אל־על הסיטו את מסלולי ההמראה והנחיתה שלהם אל מעל הרי שומרון, כי שם בטוח יותר מלטוס מעל מישור החוף המופצץ, וראש השב"כ הודיע שנתפסה בג'נין חוליה שיצרה רקטות ותכננה לירות אותן לעבר עפולה וסביבתה.
זה כל הסיפור: רק הודות לנוכחות הישראלית, יהודה ושומרון לא הפכו לרצועת עזה. בעצם, זה לא מדויק: ללא נוכחות ישראלית יהודה ושומרון לא יהפכו לרצועת עזה, אלא למשהו גרוע בהרבה. כדי להבין מדוע, אני רוצה לקחת אתכם למרפסת בית ילדותי בפדואל שבשומרון. אריאל שרון קרא ליישוב שלנו "המרפסת של המדינה", כי ממנו רואים הכי הרבה מתושבי מדינת ישראל בבת אחת.
מי שטרם ביקר שם אולי יתקשה להאמין, אבל כשעמדתי לפני שבועיים במרפסת בפדואל ראיתי את אוניברסיטת חיפה בצפון, את ארובות אשקלון בדרום, ואת כל ערי החוף שבתווך. כדאי לפתוח מפה ולהבין את ההיקף: חיפה, חדרה, נתניה, הרצליה, מטרופולין תל־אביב, ראשון־לציון, אשדוד ואשקלון. הושט היד וגע בם. למעשה, מפדואל אפשר כנראה לראות הכי הרבה יהודים בעולם בבת אחת: ארבעה וחצי מיליון יהודים למרגלות המרפסת, שליש מכל יהודי העולם באבחת מבט.
תמונת הנוף הזו, שבלילה הופכת למרבד אורות מרהיב, מלווה אותי מגיל אפס. ביום העצמאות ראינו למי יש זיקוקים מלהיבים יותר – לחדרה או לאשדוד. במלחמת המפרץ עקבנו אחר טילי הפטריוט במעופם מעל תל־אביב. מצוידים במשקפת, ראינו מאיזו מדינה המטוס שנוחת עכשיו בנתב"ג. אריאל שרון אהב להביא למרפסת כמה מידידיו: פעם יצחק שמיר, פעם בנימין נתניהו, פעם ג'ורג' בוש האב. הוא לא היה צריך להסביר יותר מדי. קחו משקפת ותראו בעצמכם, אמר.
אני מאמין בגיאוגרפיה. מי שיודע לקרוא אותה, מי שמבין אותה, יכול להבין הרבה מאוד על תהליכים היסטוריים, אנושיים, ביטחוניים ותרבותיים. יש מקומות שדורשים ניתוח גיאוגרפי מעמיק ורב־שכבתי, אבל במקרה של המרפסת בפדואל הניתוח פשוט עד כדי כך שכל מי שביקר שם לא צריך הסבר. הָרי יהודה ושומרון הם חומת המגן של 70 אחוז מאוכלוסיית מדינת ישראל.
בלי נוכחות ישראלית בהם, עזה תיראה כמו משחק ילדים. השיתוק שיטיל האיום מהשומרון יהיה תמידי, יומיומי, הרסני. זִכרו את שעות כוננות הספיגה לפני המבצע: מדינה שלמה עוצרת את נשימתה. כך ייראה כל יום במדינת ישראל ללא יו"ש.
יהודה ושומרון גדולים פי עשרים מרצועת עזה, הרריים, עם ואדיות סבוכים וקלים להסתתרות. באין נוכחות ישראלית, כל נער מדיר-בלוט, מצידא או משוקבא יוכל לשבש חיים של מדינה שלמה. כל מטוס בנתב"ג יהיה נתון לחסדיה של חוליה שנמצאת עשרה קילומטרים ממנו, וכל ישיבה במשרד הייטק ממוזג ברמת־גן תתוצפת בידי מי שישבו במרפסת של המדינה. הם שיחליטו איך ומתי תסתיים הפגישה.
אם אובדן רצועת עזה הקטנה והמרוחקת גורם לשיבוש קיצוני באורח החיים של תושבי הדרום והמרכז אחת לכמה חודשים או שנים, אובדן הנוכחות ביו"ש יהפוך לסכנה ממשית לקיומה של המדינה.
השבוע, בזמן כוננות הספיגה, תושבי עפולה ישנו בשקט, בלי חשש לצבע אדום, ומטוסי אל־על המריאו ונחתו מעל הרי שומרון – בזכות הנוכחות הישראלית. הנוכחות ביו"ש לא התחילה מסיבות ביטחוניות ולא נגמרת שם, ובכל זאת, בכל מבצע בעזה אני נזכר בתמונת הנוף ממרפסת ילדותי שבשומרון. ביכולת לצפות בכל חלון כמעט במדינת ישראל, ולראות את האורות הנדלקים בלילה למרבד זורח שמספר על המהפכה הציונית בצורה הטובה ביותר. גם כשלא מרגישים, יהודה ושומרון נמצאים שם, צופים מלמעלה, ומשמשים חומת מגן לפלא ששמו מדינת ישראל.
