ארנונה היא המס העירוני העיקרי שעיריות במדינת ישראל גובות. אכן, לעיריות ישנם עוד אפיקי הכנסה שונים ומשונים, החל מתקציבי מדינה וכלה בהיטלים ואגרות. אולם, אפיק ההכנסות העצמיות (להבדיל מתקצוב ממשלתי) המרכזי הוא הארנונה. את הארנונה נדרש לשלם כל בעל מבנה בשטחה של הרשות המקומית שיש לו רצפה, תקרה, ומרווח מינימלי בין שתיהן. אולם, ההשתלשלות ההיסטורית של שיטת חישוב הארנונה ברשויות המקומיות בישראל הביאה לכך שהיא יוצרת תמריצים מעוותים לרשויות, וגורמת להן להתנהלות לא רציונלית בניהול משאביהן.
אז מה כל כך מעוות בארנונה שאנחנו משלמים? נתחיל בעובדה הפשוטה שהארנונה מחושבת לפי מספר המטרים הרבועים הבנויים. ניקח שתי משפחות לדוגמה: משפחת כהן ומשפחת לוי. לשתי המשפחות זוג הורים ושלושה ילדים: הבכור בן 8, הסנדוויץ' בן 4 והקטן בן שנתיים. שתי המשפחות הללו זקוקות בדיוק לאותם שירותים: בית ספר לבן הבכור, גן ילדים לבן האמצעי ומעון לבן הקטן. שתי המשפחות הללו "צורכות" מספר דומה של שעות שבועיות בגן השעשועים הקרוב לביתן, ומייצרות כמות דומה של זבל. אולם, משפחת כהן גרה בדירה בשטח של 80 מ"ר ואילו משפחת לוי גרה בדירה בשטח של 160 מ"ר. התוצאה היא שמשפחת לוי תשלם לעירייה פי 2 ארנונה למרות שהיא צורכת את אותם השירותים. לעירייה, כמובן, יש אינטרס לגרום לכך שרוב המשפחות תהיינה כמו משפחת לוי. הדרך לגרום לכך היא באמצעות תכנון של דירות גדולות. ואכן, העיריות בישראל דוחפות באופן עקבי לכך שהשטח הממוצע של הדירות הנבנות בשטחן ילך ויגדל.
Video: צוות משרד האוצר במסיבת העיתונאים, הערב
אולם, העיוותים לא מסתיימים כאן. משפחת לוי אמנם משתלמת לעירייה יותר ממשפחת כהן, אך ב-99% מהמקרים גם הארנונה שמשפחת לוי משלמת לא מכסה את עלות השירותים העירוניים שהיא צורכת. הסיבה לכך היא שעיריות במדינת ישראל אינן חופשיות לקבוע בעצמן את שיעור הארנונה אותו הן ייגבו על כל מ"ר למגורים. השלטון המרכזי מגביל אותן לא רק בשיטת החישוב, אלא שולט באופן מוחלט באמצעות חוקים שונים ומשונים בשאלה כמה ארנונה תגבה כל עירייה. כל שינוי הכי קטן בצו הארנונה בעיר שלכם דורש אישור של משרד הפנים, ובלעדיו כלום לא יקרה. והאישורים, חשוב לומר, מחולקים בקמצנות אפילו לרשויות חזקות מאוד. משרד הפנים לא אוהב שום סוג של שינוי, ופועל על מנת להוציא לרשויות כל חשק לנסות לעשות רפורמה במודל ההכנסות שלהן.
באופן מסורתי (ובלתי ניתן לשינוי, כאמור) הארנונה הכי זולה היא הארנונה למגורים. הארנונות היקרות יותר הן על שטחי מסחר, תעשיה ומשרדים. במקומות הללו יש כמובן היגיון מסוים בהצמדת גובה הארנונה לשטח העסק, משום שיש קשר בסיסי בין השטח של עסק להיקף הפעילות בו. אולם מה שלא הגיוני הוא היחס בין גובה הארנונה למגורים לגובה הארנונה העסקית. עסק צורך אמנם שירותים עירוניים, אך הרבה פחות מבית מגורים. עסק זקוק לפינוי זבל, לניקיון הרחוב, לתחזוקה של תשתיות פיזיות ולסביבה נאותה. אולם, הוא איננו צורך שירותי רווחה וחינוך, לא זקוק לגן שעשועים לילדים ולא למופעי יום העצמאות לנוער ומבוגרים. למרות זאת, הארנונה העסקית גבוהה ולמגורים – נמוכה.
Video: צוות משרד האוצר סמוטריץ' במסיבת העיתונאים, הערב
התוצאה היא שכל ראש עיר רוצה תמיד עוד עסקים, ומעוניין הרבה פחות בתושבים חדשים. כל דירה נוספת למגורים היא הפסד נקי, וכל משרד, חנות או מפעל – רווח נקי. מדינת ישראל, מנגד, זקוקה כל הזמן לעוד יחידות דיור, ולהרבה פחות שטחי מסחר, תעשיה ומשרדים חדשים. וכך קורה שהארנונה יוצרת תמריצים שמעוותים את התכנון במדינת ישראל, שקשור קשר הדוק לשלטון המקומי.
עיוות נוסף שנוצר בדרך הזו הוא העמקת הפערים בין מרכז ופריפריה. מודל הכנסות שמבוסס על ארנונה עסקית גורם לכך שלרשות מקומית בפריפריה יהיה קשה מאוד לאזן את תקציבה אפילו אם תצליח למשוך אליה אוכלוסייה מבוססת יחסית. תל אביב היא עיר שמתנהלת מצוין, אך למען האמת העובדה שהיא והמטרופולין כולו נהנים מים של ארנונה עסקית לא נובעת מכישרון מדהים של פרנסיה אלא מהמיקום. קשה מאוד להביא ארנונה עסקית בכמויות גדולות לפריפריה, וגם כאשר כבר יש הצלחות בתחום בדרך כלל מדובר בזו הפחות משתלמת. לפריפריה יגיעו בדרך כלל המפעלים המזהמים, בעוד חברות ההייטק ומשרדי רואי החשבון ועורכי הדין יתרכזו במרכז. מכיוון שראשי רשויות משוועים לארנונה עסקית, יש במדינת ישראל תכניות לשטחי מסחר ותעסוקה בהיקף עצום. הבעיה היא שאם הרשות נמצאת בפריפריה אף אחד לא יבנה אותם, במקרה הטוב, או במקרה הגרוע יותר ימצא היזם הכושל (הפרטי או לעיתים הציבורי, בדמות חברה כלכלית עירונית) שיבנה אותם והם יעמדו ריקים. זה מאוד לא נעים לראות קניון כושל עם שטחים מתים וחנויות ריקות, כפי שניתן למצוא בלא מעט ערים בפריפריה. לא נעים ומזיק מאוד למרקם העירוני ולאיכות החיים של התושבים.
Video: שר האוצר סמוטריץ' במסיבת העיתונאים, הערב
הדרך הכי פשוטה לפתור את העיוותים היא לתת לרשויות המקומיות יד חופשית בנוגע למיסוי התושבים והעסקים. כל רשות תייצר תמהיל שמתאים לה, והמדינה לא תתערב. מי שירגיש שהארנונה במקום מגוריו גבוהה לו מדי יוכל תמיד לעבור לגור בישוב שבו הארנונה נמוכה יותר (וכך גם רמת השירותים). אמנם, גם במודל הכנסות פתוח תצטרך המדינה כנראה לסייע לרשויות חלשות סוציו-אקונומית, אך רשויות בינוניות ומעלה יוכלו להסתדר ולעמוד על הרגליים, גם אם לא לספק את השירותים הכי מדהימים לתושבים. אלא שזהו חלום באספמיה. לא נולדו ראש הממשלה ושר האוצר שיאשרו לעיריות במדינת ישראל להכפיל ויותר את הארנונה למגורים. זה פשוט לא יקרה ולכן אין מנוס מפתרונות ביניים. קרן הארנונה היא פתרון כזה.
ההיגיון פשוט. הקרן לוקחת חלק (קטן) מהארנונה העסקית של הרשויות החזקות, ומתמרצת בעזרתו רשויות חלשות יותר לאפשר בשטחן בניה למגורים. על כל היתר לבניית יחידת דיור מקבלת הרשות החלשה כסף, שמקורו בארנונה עסקית של רשות חזקה. רשות שבמרבית המקרים לא עשתה יותר מדי על מנת לקבל את הארנונה הזו, חוץ מאשר להיות ממוקמת טוב יותר מהרשות החלשה. ברעיון הזה יש הרבה מאוד היגיון, אבל יש בו גם חולשות. למעשה, הוא פותר בעיה ספציפית באמצעות העמקה של הבעיה היסודית – מעורבות היתר של השלטון המרכזי בישראל בניהול השלטון המקומי. בעולם אידיאלי עדיף היה למצוא פתרונות שמגדילים את עצמאות השלטון המקומי ואת אחריותו לניהול חיי תושביו. אולם, בעולם האמתי שבו אנו חיים אין מנוס מפתרונות שכאלו, דוגמת קרן הארנונה, כדי לאזן ולו באופן חלקי את העיוותים האחרים שהשיטה הישראלית יוצרת. לראות אנשי שמאל שרוממות הצדק החלוקתי בגרונם מתנגדים לחוק – זה כבר אבסורד מוחלט מהסוג שיכול להתרחש רק בישראל.
