כותבי קורותיה של הרפורמה המשפטית, אותם היסטוריונים שינסו בעוד שלושים או ארבעים שנה לנתח את האירועים, ספק אם ישימו לב לתאריך המפתח הזה שבו לכאורה לא קרה דבר. אולם, החלטת ראש הממשלה בנימין נתניהו לא לדחות פעם נוספת את מועד בחירתה של הוועדה לבחירת שופטים איננה דבר של מה בכך.
מהלכים היסטוריים חשובים אינם קורים בהכרח בקול רעש גדול. לעיתים דווקא אירוע שלא קורה, מהלך שלא מבוצע, מסמנים את המהפך, ואת שינוי הכיוון. לכן, אסור לזלזל במשמעות החלטתו של ראש הממשלה נתניהו לאפשר את בחירתה של הוועדה.
אכן, הקואליציה והממשלה יכולות לתקוע את הוועדה גם אם תיבחר. שר המשפטים, שהוא יו"ר, הוועדה מחזיק לבדו בסמכות לכנס אותה ולקבוע את סדר יומה, וממילא גם בסמכות שלא לכנס אותה כלל. הקואליציה יכולה גם להביא לכך ששני נציגי הכנסת בוועדה יהיו חברי הקואליציה, מה שיביא באופן כמעט אוטומטי להגשת עתירות נגד הבחירה וממילא שיתוק הוועדה.
אמנם בזמנים רגילים הבחירה החשאית מזמנת לעתים הפתעות בבחירת הנציגים לוועדה. אולם, במצב היחסים בין קואליציה לאופוזיציה כיום המשמעת הקואליציונית צפויה לעבוד, ולאפשר לקואליציה לתקוע את הוועדה גם בדרך הזו. אך כל אפיקי הפעולה הללו אינם פותחים פתח של ממש לשינוי הסטטוס קוו, אלא בסך הכל להקפאת המצב הקיים.
אכן, בחירת הוועדה לא מונעת את האפשרות לחוקק את הרפורמה, אולם היא לחלוטין מעידה על הלך הרוח. בסופו של דבר יש אדם אחד שיכריע את השאלה האם תהיה רפורמה. ברצותו ידחף לחקיקה לפחות חלקית, וברצותו ימסמס את הרפורמה סופית. האדם הזה הוא בנימין נתניהו. בלי תמיכה שלו בהמשך החקיקה הרפורמה כולה תיקבר קבורת חמור.
בניגוד לרושם שנוצר, גורל הרפורמה לא יוכרע בשיחות בבית הנשיא אלא בלשכת ראש הממשלה. הסכמה סביב הרפורמה תוכל להיות רק אם ראש הממשלה ישדר נחישות לאשר אותה. בלי נחישות כזו לא תהיה לאופוזיציה שום סיבה להגיע להסכמות. השיח שלפיו "באמת דרושה רפורמה, השאלה רק באיזה אופן" הוא מסך עשן. אף אחד מראשי האופוזיציה לא יתנדב להגיע להסכמות אם לא יהיה משוכנע שנתניהו, הוא ולא אחר, רציני בכוונות החקיקה שלו.
ובדיוק משום כך כל איתות הוא קריטי. לכל מהלך, גם כזה שלכאורה נראה זניח, יש משמעות מעשית מאוד. כדי שחקיקת הרפורמה תוכל להתאפשר, נדרש איתות משמעותי בכיוון ההפוך. בלעדיו הנבואה שמשדרת בחירת הוועדה עלולה להיות כזו שמגשימה את עצמה.
