מאז 1948 התחוללו ארבעה מופעים משמעותיים בהם ניסה המיעוט הערבי בישראל לאתגר את המדינה. הראשון שבהם ידוע כיום האדמה במרס 1976. השני כאירועי אוקטובר 2000, השלישי מוכר כפרסום מסמכי החזון הערביים בשנים 2006/7 והרביעי הם אירועי מאי 2021 בערים המעורבות. שלושה מבין המופעים היו אלימים ואחד מהם (פרסום מסמכי החזון) היה חריג במובן זה שבמקום כדורי רובים נורו מילים שנכתבו בארבעה טקסטים על ידי קבוצות של אינטלקטואלים ערבים אשר קראו לפירוק המדינה היהודית ולהקמת מדינה דו-לאומית. אבל לכולם היה אותו מכנה משותף: כולם היו מופעי התנגדות ערבית מסדר גודל משמעותי ומאד לא נקודתיים ביחס למה שניתן להגדיר כסדר האסטרטגי שעוצב למן הקמת המדינה והגדיר את מודל הקיום בין יהודים לערבים.
פרויקט מיוחד לציון שנתיים למאורעות תשפ"א- לקריאת טורים נוספים
סדר אסטרטגי זה נשען על הרעיון הבסיסי של רעיון המובלעת. בבסיסו עמדה ההנחה היהודית- ציונית כי נוכחותו של המיעוט הערבי-פלסטיני במדינה היהודית יוצרת קושי מובנה בראש ובראשונה נוכח הסוגיה הביטחונית והיותו חלק מהמערכת הפלסטינית שקראה תיגר על עצם הקמת המדינה הציונית. אבל הקושי העיקרי הוא בשל הניגוד בין קווי ההיכר האתניים לאומיים של המיעוט לבין אופייה היהודי-ציוני של המדינה המבוססת על דומיננטיות של הקולקטיב היהודי בכל הנוגע לסמלי המדינה, קביעת סדר היום הלאומי וחלוקת משאביה. לפרנסי המדינה ובייחוד לבן גוריון היה ברור כי לא ניתן להסדיר את מערכת היחסים בין המיעוט לרוב באמצעות שתי חלופות קצה: הראשונה, הכרה במיעוט כמיעוט לאומי קולקטיבי; והשנייה, היטמעות מוחלטת בתוך הרוב היהודי. זאת, מאחר ושתי החלופות הללו מעמידות בסכנה את רעיון המדינה היהודית: האחד, דרך ערעור הדומיננטיות היהודית וחלוקה שוויונית של הכוח בין יהודים ופלסטינים; והשנייה, דרך הכנסת רכיב אתני-תרבותי זר לתוך הקולקטיב היהודי.
משכך, לאחר שני עשורים של ממשל צבאי (1948 – 1966) בהם הוקפאה למעשה המציאות הפנים ישראלית בכל הנוגע לעתיד המיעוט הערבי, התכנסה ישראל בסופו של דבר, לאחר שהבינה כי נוכחות המיעוט הערבי במדינה היא עובדת קבע, למודל ביניים אסטרטגי. הוא התבסס על הפיכת המיעוט למעין ישות סף הנמצאת בתווך שבין קוטב הזהות הפלסטיני ערבי לבין קוטב הזהות הישראלי יהודי. באופן זה הוגדר המיעוט דרך המושג המוכר 'ערביי ישראל' [שגם הערבים עצמם אימצו אותו לימים] שביטא את רעיון המובלעת של מיעוט הנוכח במדינה היהודית במובן האזרחי אבל נפקד במובן הלאומי. מעין מצב של 'לוליין' (כפי שהגדירו הסופר גרוסמן) המהלך על חבל דק בין הגדרות זהות מתנגשות של פלסטיניות וישראליות ובין מרחבים סותרים, זה הפנים ישראלי וזה החיצוני המזרח תיכוני.
התמקמות זו באזור הסף גזרה מראש על המיעוט חיים במציאות של חוסר נחת מובנית. זאת, נוכח זהותו המורכבת וחוסר היכולת להגדיר את עצמו באופן מובהק וחד ממדי. לפיכך, מאז הוסר הממשל הצבאי בשלהי 1966 ניסתה מדינת ישראל לא רק לשמר את המיעוט במעמד המובלעת אבל במקביל גם לעמעם את חוסר הנחת הגלומה בכך באמצעים שונים, פוליטיים, כלכליים, חברתיים ועוד. בה בעת, אל מול הפעולות שנקטה המדינה לאורך השנים כדי לצמצם את חוסר הנחת ולספק למיעוט הערבי, כלשונו של אבא אבן, משמעות של חיים, ביקש המיעוט הערבי לפרקים לסדוק את המובלעת ולחלץ את עצמו ממצב הביניים. כל זאת, דרך תביעה, שלעיתים קיבלה ביטוי אלים, לשנות את הגדרתה של ישראל ממדינה יהודית למדינה דו לאומית שתאפשר למיעוט שוויון פוליטי על בסיס לאומי, או מדינת כל אזרחיה שתאפשר למיעוט שוויון פוליטי גמור על בסיס אינדיווידואלי.
בעשור וחצי האחרון הצליחה מדינת ישראל לרסן את חוסר הנחת של המיעוט ולקבע אותו בעמדת המובלעת באמצעות רעיון 'השלום הכלכלי'. בבסיסו עמדה חתירה לשילוב עמוק של המגזר בכלכלה הלאומית הישראלית לא רק במעמד הקלאסי המוכר משנות השבעים של המאה הקודמת של 'חוטבי עצים ושואבי מים' (כלומר העסקת ערבים בענפי השירותים בלבד) וצמצום פערים סוציו- אקונומיים, אלא דרך הפיכת המגזר לחלק פעיל התורם לתוצר הלאומי הגולמי. לשם כך עודדה המדינה את תעסוקת הנשים ואת שילוב צעירים בענפי ההייטק שתרומתם לתל"ג היא משמעותית. באופן זה ביקשה המדינה לעגן את זיקתו האזרחית של המיעוט למדינה דרך תגמולים כלכליים ובעקיפין גם לצמצם את נגיעתו להיבטים אידיאולוגיים – לאומיים. במילים אחרות: כלכלה תמורת אידיאולוגיה. נוחות ואיכות חיים תמורת אקטיביזם פוליטי.
מהלך זה השתלב במדיניות הניאו ליברלית של ממשלות הימין שביקשו גם לצמצם לטווח הארוך את הסובסידיות של המדינה לתמיכה באוכלוסיות חלשות (בהן החרדים) אבל התקבל בזרועות פתוחות גם מצד גורמים בתוך הפוליטיקה הערבית, כולל גורמי 'הרשימה הערבית המשותפת' ששיתפו עם זה פעולה באופן שקט. שיאו של תהליך זה היה בדמות התביעה של מנצור עבאס להפוך את השילוב הכלכלי ואת המיקוד בקידום העניינים התועלתניים של המגזר הערבי לאידיאולוגיה מוצהרת ומוכרזת של 'הרשימה המשותפת'. משלא נענה הדבר הוביל למהלך הפיצול לריצה העצמאית במערכת הבחירות שהובילה להשתלבות תקדימית של רע"מ כמפלגה ערבית בממשלת בנט-לפיד, שוב על בסיס הנוסחה של מיקוד העיסוק הפוליטי הערבי בסוגיות כלכליות וחברתיות על חשבון אלה הלאומיות.
ברם, מדיניות השילוב הכלכלי והמודל התועלתני כלכלי שנשען על תמריצים כלכליים בעבור ריסון אלמנטים אידאולוגיים ספגה מכה באירועי מאי 2021. מבחינות רבות אירועים אלה שהתמקדו בפריפריה הערבית של הערים המעורבות ביטאו שני עניינים: האחד, הוא את תקרת הזכוכית של רעיון השלום הכלכלי ואת נוכחותם של רכיבים מובהקים מפוליטיקת הזהות האידיאולוגית בקרב החברה הערבית. השני, הוא את אפקט הלוואי של המודל הכלכלי תועלתני שקידם גורמים מסוימים מתוך המגזר אבל לא את כולו, כך שגורמים בפריפריה הערבית נותרו מחוץ לחגיגה הכלכלית וחסרי סיכוי להשתלב בתוכה. למעשה האירועים שיזמו גורמי הפריפריה הערבית בערים המעורבות, ברוח גבית מסוימת של חלק מהגורמים הפוליטיים של המגזר, נועדו לקעקע את מודל השלום הכלכלי ובדרך זו לפרק את רעיון המובלעת הערבי בישראל המסדיר אסטרטגית את יחסי המדינה מול המגזר הערבי.
מהומות מאי 2021 היו אם כן יותר מאירועי אלימות נקודתיים. בדומה לאירועי יום האדמה של 1976, אירועי אוקטובר 2000 ולאירוע פרסום מסמכי החזון של 2006-7 שיקפו קריאת תיגר מפורשת על מודל היחסים הערבי-יהודי דרך ניסיון למוטט את רעיון השלום הכלכלי. ואולם, קריאת התיגר הזו לא הייתה ייחודית רק לגורמי המגזר הערבי. מודל השלום הכלכלי שפותח על ידי ישראל הגדיר גם את מערכת היחסים בינה לבין הרשות הפלסטינית של אבו מאזן, הפלסטינים במזרח ירושלים ואפילו ערביי רצועת עזה. כמובן הוא היה הבסיס גם ל"הסכמי אברהם" שנחתמו עם מדינות המפרץ הפרסי ונוספות כמו סודאן ומרוקו. בהקשר הפלסטיני, בלטה העובדה כי מול כל גורם בתת המערכת הזו החילה ישראל את המודל שנשען על כלכלה תמורת אידיאולוגיה. אבל, האירועים שהתחוללו במאי 2021 בערים המעורבות בישראל היוו נקודת ציון והתחלה גם להתגברות האלימות ביהודה ושומרון, מזרח ירושלים ובאחרונה גם רצועת עזה ומשטח לבנון.
בהיבט הזה ניתן לומר בוודאות כי אירועי מאי 2021 היו גדולים ממידות היחסים שבין מדינת ישראל לבין המגזר הערבי. הם למעשה היו נקודת פתיחה למהלך אסטרטגי כולל במזרח התיכון שהיו שותפים לו האקטיביסטים האידיאולוגיים של המזרח התיכון, בין טהראן לעזה דרך ג'נין ובירות שנועד למוטט את הסדר הכלכלי תועלתני של העשור וחצי האחרון ולהחזיר את השכונה לפוליטיקת הזהות הוותיקה שלה שמסמנת ומחדדת את יסודות הקונפליקטים הזהותיים. בעוד גזרת ערביי ישראל נרגעה בעקבות אירועי מאי 2021 הרי שמאז אותם אירועים העבירו האקטיביסטים הערבים בישראל את לפיד המאבק לגורמים אחרים במחנה והמאבק בין המחנות (האידיאולוגי והתועלתני) ניטש מאז בהרבה חזיתות אחרות. המערכה הנוכחית שהתנהלה בעזה מול הג'יהאד האסלאמי היא חלק ממנו בבחינת תם ולא נשלם.
