שנתיים לאירועי "שומר החומות", ונדמה כי מצבינו מול אויבינו שבחוץ רק החמיר, אבל מה עם אוייבינו שבפנים? אלו שביצעו את הפרעות הקשות בשטחי מדינת ישראל? האם הפקנו את הלקחים הנכונים? ומה באמת השתנה מאז? במאמר זה אנסה לענות על שאלות אלו, ובעיקר לאלו הנוגעות לרמת הדרג המדיני וארגוני הביטחון. ואם אקדים את המאוחר, ומבלי לעסוק במבצע הצבאי בעזה: זו (שוב) הקונספציה!
הדרג המדיני לא תיחקר את האירועים (כי אין לו מנגנון שכזה) וממילא לקחיו לא ייושמו (תהליך קבלת החלטות, מודיעין, מוכנות למערכה, משמר לאומי), מערכת הביטחון ביצעה תהליך למידה והפקת לקחים- וחלקם הגדול בתהליך יישום ושיפור, אם כי עוד רבה הדרך.
פרויקט מיוחד לציון שנתיים למאורעות תשפ"א- לקריאת טורים נוספים
אירועי "שומר החומות"- מה היה לנו?
במהלך מבצע "שומר החומות" "התרחשו ברחבי ישראל תקריות אלימות והפרות סדר חמורות בעוצמות גבוהות ובהיקפים נרחבים. במהלכן נהרגו שלושה אזרחים ונפצעו מאות (ובכללם כ-306 שוטרים) בכ-520 מוקדי אירועים מתועדים שבשיאם השתתפו, על פי הערכת גורמי ביטחון מוסמכים, כ-6,000 תושבים מקרב ערביי ישראל. כ-3,200 נעצרו, מהם כ-240 יהודים" (מתוך דוח מבקר המדינה לאירועים).
לפרעות תשפ"א היו 3 מאפיינים מרכזיים: א. מדובר באירועים אותם יזמו אלפים מערביי ישראל. ב. האירועים כוונו כנגד יהודים. ג. האירועים כוונו כנגד מדינת ישראל וסמליה. בכדי להבין את גודל המחדל ברמה הלאומית, ראוי כי נבדוק את אירועי אוקטובר 2000. לציבור שזיכרונו קצר, נזכיר את עיקרי האירועים ומסקנות ועדת אור, וממילא נידרש לשאלה- אז כיצד זה שכמדינה בעלת מוסדות, תהליכים וארגוני ביטחון הופתענו שוב?
רקע כללי, אירועי אוקטובר 2000, ומסקנות ועדת אור
אם נבחן את הרקע לאירועים, ואת המאפיינים העיקריים להתרחשותם נבחין כי קיים הרבה יותר מדמיון, ולמעשה ישנו חוט מקשר מרכזי בין מה שהיה (ושיהיה), ולבין הסיבות העיקריות והמוטיבציה לפריצת האירועים שהתרחשו ב "שומר החומות". אין כאן עניין מקרי, ולא צריכה הייתה להיות שום הפתעה. אירועי אוקטובר 2000 היו למעשה שורה של אירועים בשני "גלים", אשר פרצו ב1 באוקטובר 2000 (יומו השני של ראש השנה), עם תחילת האינתיפאדה השנייה, ולאחר עלייתו של שרון להר הבית. במהלך אירועים אלו שהתבטאו בהפגנות והפרות סדר גדולות, חסימות צירים וכבישים, פגיעה ברכוש יידויי אבנים ופגיעה בשוטרים, נהרגו 12 ערבים אזרחי ישראל, פלסטיני, וכן יהודי שנהרג מיידוי אבנים. ואם נבחן את הרקע וה"סיבות" להתפרצויות: הזדהות עם ערביי השטחים, הצלת אל אקצא, רצון לפגיעה ביהודים ובסדר וברכוש הציבורי. "אין חדש תחת השמש", אולם אז, השימוש בנשק, והתעוזה לפעול בערים מעורבות עוד לא יצאה לפועל. אירועים אלו היו אמורים להוות תמרור אזהרה מהבהב למדינה באשר ליחסם של ערביי ישראל למדינה.
בפועל, חייבים להזכיר, אין מדובר על כל ערביי ישראל, ערביי ישראל הינו שם קוד בעל תת קבוצות פנימיות בעלות שונות משמעותית (מזרח ירושלים- תושבים/אזרחים, ערביי ישראל בערים ובכפרים, בערים המעורבות, הפזורה הבדואית בנגב, אחמ"ש- איחוד משפחות ועוד). ככל שחולפות השנים, ניכרת הקצנה דתית אסלאמית, חיזוק הזהות הלאומית הפלסטינית, התחזקות רגשות הקיפוח, ועוד ועוד. במקום שתהיה השתלבות גדולה יותר בחברה הישראלית ורצון להיות חלק ממדינת ישראל, אנו רואים הקצנה וקיטוב גדול יותר. מדובר על אחוז גבוה מקרב האוכלוסייה הערבית אשר אינו מכיר במדינת ישראל כמדינה היהודית, ושואף למדינה דו לאומית ("כל אזרחיה"), הכוללת את ערביי השטחים, מתוך כוונה ברורה למחוק את הרוב היהודי ובכך למחוק את זהותה. תעוזתם גוברת עם השנים, ודי אם נזכיר את דברי השופט אור במילותיו שלו בסיכום דו"ח הועדה: "מתברר, כי במקרים רבים השיגו ההפגנות האלימות את מטרותיהן: הריסת בתים התבטלה, הפקעת קרקעות הושעתה, המשטרה נסוגה מן הזירה ומתפרעים שנעצרו – שוחררו… כללית, התפתח האיום בהתנגדות אלימה ופעל כגורם בהחלטות הממשל והוא השפיע גם על יכולת הממשל לאכוף את החלטותיו". שוב, קוראים זאת היום, והמצב רק מחמיר. פשיעה קשה, משילות? לא בערינו וכפרינו. וכשזה מגיע לאוכלוסייה היהודית בדמות פשיעה לאומנית לסוגיה, הדרך ל"שומר החומות" הייתה ברורה, ורק נס מנע אסון גדול יותר. ב"שומר החומות" הייתה "התלכדות זירות" משמעותית, בין יו"ש-עזה-ירושלים-ערביי ישראל. זו הייתה התלכדות רעיונית, שתודלקה זמן רב, וחיכתה להזדמנות להתפרץ. חמאס הצליח לחבר, ולא בכדי דגלי חמאס וקריאות מוחמד דף הושמעו בכל רמקול פנוי בהר הבית ובהפגנות. מוחמד דף- מפקד ארגון הטרור חמאס הקורא להשמדת ישראל.
עיקרי הלקחים מאירועי "שומר החומות"- הקונספציה, לא מה שחשבתם
לאחר שהצגנו את עיקרי המאפיינים והתהליכים שהעמיקו והוחמרו מאז אירועי אוקטובר 2000, ניתן גם להבין את גודל המחדל. הזיכרון האישי קצר, מילא, אך מה עם הלמידה הממסדית? היא קיימת חלקית, בעיקר ברמה של ארגוני הביטחון, ובעלת יישום חלקי ומותאם של דוחות המבקר ע"י משרדי הממשלה. אולם, כפי שנראה, מבקר המדינה בד"כ אינו נוטה לבקר את הדרג המדיני והחלטותיו, למעט במקרים חריגים מאוד, כך, דו"ח ועדת וינוגרד למלחמת לבנון השנייה הינו חריג מאוד, ומכיל בתוכו התייחסות משמעותית לתהליך קבלת ההחלטות, וכך גם דו"ח המבקר למבצע "צוק איתן".
הלקח הראשון: תהליך קבלת ההחלטות הלאומי– זוהי הגדרה לדרך בה מדינת ישראל מקבלת החלטות, וכאן בענייני ביטחון לאומי. אין המדובר רק בהחלטה רגעית של ראש הממשלה, מדובר על מונח רחב הכולל בתוכו תהליכי שגרה, החלטות על אסטרטגיה ומדיניות, הגדרת סמכויות ומנגנון סדור, גם בשגרה, ובוודאי בחרום ומלחמה. למי מהמעמיקים בו, יוכל להבין כי הוא למעשה "המחולל" הראשי של האסטרטגיה וההחלטות, וממילא, אם הוא מתקיים באופן לקוי או חסר- טיב ההחלטות, או האין החלטות מושפע ומשפיע על סדרי חיינו באופן משמעותי.
לענייננו, "בעיית ערביי ישראל" מלווה אותנו מאז 1948. ממשלות רבות נדרשו לה וגיבשו החלטות אמיצות ואבני דרך חשובות בהחלטה האסטרטגית לחבר אותם ולאפשר להם להשתלב בחברה הישראלית ככל שניתן. אולם בעשורים האחרונים, הבעיה מודחקת והעיסוק בה נוגע לענייני תקציב, ולאתגרי הפשיעה הגוברים בשנים האחרונות. בעיית הזהות של ערביי ישראל, ההולכת ומופגנת ומוחצנת כפלסטינים בעלי אזרחות ישראלית לא יכולה להיעלם, זהו איום לביטחון הלאומי (זו הקונספציה). אם לא נתמודד עם שורשי העניין, נקבל עוד ועוד שומרי חומות קשים וחמורים יותר, כל פעם באמתלה אחרת. וכנגזרת לכך, האיום בו חלק מערביי ישראל מפנה את נשקו, או/ומבצע הפרות סדר המוניות, פוגע ביהודים ובמדינת ישראל אינו תרחיש מופרך- הוא תרחיש שהבהב במהומות אוקטובר 2000, נדלק בפרעות "שומר החומות", ואולי יתפוצץ בהמשך במלחמה הרב-זירתית. בתהליך קבלת החלטות נכון, זה היה אמור להיכנס לתרחיש הייחוס המוצג לקבינט (עוד לפני 2021), ממנו המערכות היו צריכות לגזור משמעויות מעשיות של מודיעין נדרש, מערכות ארגוניות סמכות ותיאום, סד"כ ואמצעים ועוד. כאשר כל התהליך לא התקיים כראוי, ללא מנגנון למידה לדרג המדיני, אז מה הפלא שהופתענו מעצם האירועים ב"שומר החומות"? ומה כיום? אין שיפור מהותי בתהליך, במנגנון, ותוצריו, אולי להיפך.
הלקח השני: מודיעין- לא מדובר במודיעין צבאי, זהו מודיעין ייחודי העוסק באזרחי ישראל. קיימת רגישות גדולה ומוצדקת בעניין, המחייבת סמכות חוקית ומגבלות רבות. סמכות זו מוקנית למשטרת ישראל ולשב"כ. תהליך איסוף המודיעין הוא שונה (בעיקר מקורות יומינט- אנושי, ניטור רשתות מדיה וטלפוניה, חיבור פלילי-לאומני-טרור), ונדרש עיבודו והפקת תמונה אסטרטגית וטקטית. ב"שומר החומות" המודיעין כשל אסטרטגית וטקטית- הן ביצירת ההתרעה האסטרטגית מפני התרחשות האירועים בעיתוי בעוצמה ובמקומות, והן במודיעין הטקטי בזמן אמת, ביכולת לאתר מראש ותוך כדי את הפעילים, מיקומם כוונותיהם ומעשיהם. בנוסף, יש תהליך בין ארגוני של העברת מודיעין, סגירת מעגל ועוד. דו"ח מבקר המדינה ותחקירי משטרת ישראל והשב"כ עסקו בנושא, וככל שניראה, שב"כ ביצע רה-ארגון משמעותי האמור לשפר את העניין, ומשטרת ישראל ביצעה למידה מסוימת. את התוצאות נקווה שלא נצטרך לבחון באירוע הבא.
הלקח השלישי: מוכנות למערכה- מוכנות למערכה היא תוצר מרכזי של תהליך קבלת ההחלטות הלאומי. מדינת ישראל נמצאת תחת איומים שונים רבים ומגוונים בכל רגע נתון. תפקידו של הדרג המדיני הוא להחליט על מדרג האיומים (תרחיש הייחוס) ההיערכות הנדרשת אליהם, להקצות את המשאבים, ולהנחות על התכלית האסטרטגית ויעדי המערכה. בנוסף, עליו להוביל (באמצעות המל"ל גופי הביטחון ומשרדי הממשלה) תהליך היערכות קבוע של מאמצים לאומיים למקרה של מלחמה. מלבד ההיערכות של צה"ל וארגוני הביטחון, מדובר על היערכות מדינית (בד"כ הובלת מ.החוץ), היערכות משפטית (יפורט בהמשך), היערכות לעורף, הסברה ועוד. מה שקרה, ומה שקורה בד"כ הוא היערכות פנימית של גופי הביטחון, ללא מעורבות של יתר גופי הממשלה. תיזכורת- המלחמה היא מימוש המדיניות באמצעים אחרים (קלאוזוביץ), וכשהמלחמה מסתיימת נדרש להגיע להישג מדיני, אליו רצוי להתכונן ולתכנן מראש. כן, גם כלפי ערביי ישראל, "קיר הברזל" של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית חייב לעמוד איתן, לא יכול להיות שסיימנו את מערכת "שומר החומות", וכאילו כלום לא קרה….תקוותיהם אף גוברות, ועוד לא דיברנו על ההישגים המדיניים מהמבצע בעזה, או מהסלמה באיו"ש.
הלקח הרביעי: המאמץ המשפטי- המאמץ המשפטי הוא חלק מהמוכנות הלאומית למערכה, אולם בענייני אזרחי ישראל יש לו חשיבות העומדת כלקח ומאמץ בפני עצמו. יעידו על כך דברי המבקר עצמו:" מספר המעצרים שבוצעו ומספר כתבי האישום שהוגשו על רקע אירועי שומר החומות מועטים באופן יחסי להיקף אירועי האלימות, חומרתם, מאפייניהם ומספר המשתתפים בהם. כך, על פי נתוני חטיבת החקירות נעצרו כ-3,200 אנשים, ואילו כתבי אישום הוגשו נגד כ-574 חשודים בלבד (18% מכלל העצורים). " וכאן מגיעה השגיאה העיקרית: אירועי אוקטובר 2000 ואירועי "שומר החומות" אינם אירועי הפרות סדר המוניות (הפרת סדר זה ביטוי מעשי וחלקי, כמו ונדליזם, ירי וזריקות אבנים). אלו הם אירועי טרור לאומני, המתבצע ע"י המון רב כנגד יהודים ממניע אנטישמי ולאומני כנגד סמלי מדינת ישראל. ומשכך, הניסיון לטפל בו ע"פ כללי הדין הפלילי הוא שגוי מעיקרו. חייבים לשנות את הפראדיגמה, ולטפל בכל הנ"ל בהתאם לחוקים נגד הטרור, וכן לחוקק חוקים ותקנות אשר יאפשרו להתמודד עם אירועים כאלו בעתיד, באופן טוב יותר (כולל עונשי מינימום וסנקציות בחוק). ההרתעה והמחיר אשר אותם אזרחי ישראל הרוצים להרוג יהודים ו/או לפגוע במדינת ישראל חייבים להכיל ענישה חמורה ולשלם מחיר באותו מטבע- פגיעה באזרחותם, בדרך מידתית והעולה עם חומרת הניסיון. בכך, גם ועדת אור, וגם דוח המבקר, ובעיקר הדרג המדיני וארגוני הביטחון, החטיאו את הלקח החשוב ואת היכולת להרתיע ולצמצם באופן משמעותי את הרצון והמוטיבציה של אלו הרוצים לפגוע במדינה.
הלקח החמישי: משמר לאומי– אחד הלקחים החשובים ליישום. "המשטרה קטנה על משימותיה", "המשטרה בהידוק חגורה", אלו משפטים המוכרים שנים רבות. הפתרון אינו (רק) בהגדלת סד"כ השוטרים החשוב בפני עצמו למיגור וטיפול בנושאי פשיעה רגילים, הוא לא ייתן מענה לנושא הפשיעה הלאומנית בשגרה, ולא מענה ראוי להתמודדות עם גל טרור אפשרי מקרב ערביי ישראל. לפיכך, הקמת המשמר הלאומי הינו לקח חשוב למימוש, הדורש הקמת כח ייעודי, בעל סמכויות ע"פ חוק, סד"כ ומשאבים, תיאום בין ארגוני, ויכולת גיוס מילואים. בנושא זה ארחיב במאמר נפרד.
לסיכום
עלינו לראות את אירועי "שומר החומות" כקריאת השכמה לעיסוק הדרג המדיני וארגוני הביטחון בסוגיית ערביי ישראל, לא עברו שנתיים ואנו עדים לתופעות ותעוזה גוברת בתקופת הרמדאן של השנתיים האחרונות, הפגנות של אלפי משתתפים עם דגלי אש"ף וחמאס בערי ישראל ובהר הבית. התלכדות הזירות והחזרת הזיקה שבין אויבינו מבחוץ לבפנים, מחייבת הערכה מחדש, הן בהיבטיחיזוק הטיפול בהזנחות הקיימות במגזר, טיפול בחינוך ומניעת הסתה, והן בהרתעת מי מהחושבים לנצל עיתוי מסוים ולפגוע במדינת ישראל. זה מחייב אומץ מנהיגותי, השקעה לטווח ארוך, והחלטות אמיצות מכלל המנהיגים.
