"מתקפת האביב" המיוחלת של אוקראינה טרם החלה, אך פוליטיקאים במערב כבר משתמשים בה כדי לשנות את חשיבתם לגבי המלחמה נגד רוסיה של פוטין. זו בעיה: הציפיות של ארה"ב, אירופה ונאט"ו להצלחתם של האוקראינים, עלולות לסכן את מעמדה של אוקראינה בטווח הארוך.
המתקפה עצמה, שאמורה להיפתח בימים אלו, היא עובדה מוגמרת מאז החורף. כשהאדמה עוד הייתה קפואה, האוקראינים והרוסים ריתקו זה את זה במלחמת התשה קטלנית שלא העניקה יתרון לאף צד. אך בזמן הקיפאון קיבלו האוקראינים לידיהם כלי נשק חדשים ואומנו לשימוש בהם, כולל טנקי מלחמה כבדים שנדרשים למתקפת נגד מוצלחת. ברגע שהאדמה תפשיר והבוץ יתייבש, האוקראינים המצוידים כראוי יחלו במסע לכיבוש השטחים שאיבדו מאז פריצת המלחמה. באופן אידיאלי, המתקפה הזו תהפוך את כיוון המלחמה ותוביל לנסיגה רוסית, שבסופו של דבר תוליד משא ומתן לשלום שיהיה מקובל על קייב.
בעיה אחת עם התיאוריה הזו היא האופן שבו ניצלו הרוסים את התקופה הזו כדי לערוך טיהור אתני בשטחים האוקראיניים שבשליטתם. הם רצחו, אנסו, עינו, כלאו ודיכאו בדרכים שונות את האוקראינים שהעזו להתנגד, תוך שהם דוחקים את השאר להנפיק דרכונים רוסיים. הם עשו הכול כדי למגר את התרבות האוקראינית ולהחליפה בזהות שהגדירו תועמלנים רוסים. מטרתו של פוטין היא להבטיח שדונייצק, חרסון, לוהנסק וזפוריז'יה, שלא לדבר על קרים, לעולם לא יוכלו להפוך שוב לאוקראיניים באמת. במקביל התחפרו הכוחות הרוסיים עם מערכות נשק מרתיעות וביצורים שמגנים על עמדותיהם. מטרתם היא להדוף את המתקפה האוקראינית הצפויה, או לפחות להגביל אותה.
בינתיים, מנהיגים פוליטיים מוושינגטון ועד בריסל וברלין עשו כמיטב יכולתם לשמור על לכידות מערבית בסיוע לאוקראינים בדרכים דיפלומטיות, כלכליות וצבאיות. לשם כך הם אימצו את מתקפת האביב הקרובה בתור אמצעי רטורי. אנשי ציבור רבים נאחזו בסיכוי לקאמבק אוקראיני כדי לגייס תמיכה מקומית ולהתמודד עם ספקנים. למעשה, סיסמת המכירות שלהם היא: "תנו לקייב את מה שהיא צריכה עכשיו, ובקרוב המלחמה תסתיים ונחזור לשגרה". כך, למשל, שידל האיחוד האירופי את 27 חברותיו להבטיח משלוחי תחמושת נוספים לאוקראינה.
כמה נביאי זעם אפילו חששו שמתקפת האביב עלולה להתברר כמוצלחת מדי. מה אם כוחותיו של פוטין יתמוטטו לחלוטין? מה אם האוקראינים יכבשו מחדש את ארבעת האזורים שסופחו באופן בלתי חוקי בסתיו שעבר? מה אם הם יכבשו מחדש גם את קרים? האם כאשר פוטין יידחק לפינה, יושפל ויחשוש שקיצו מתקרב, יסלים את המלחמה לתקיפות גרעיניות?
הסכנה בשני המסלולים – התקווה המוגזמת והפחד המוגזם – היא שהם רומזים שהתמיכה המערבית בקייב עשויה להיות תלויה בתוצאות המתקפה. מה אם האוקראינים לא יצליחו לכבוש מחדש שטחים רבים עד הקיץ? האם זה אומר שכל טנקי הלאופרד והצ'לנג'ר נשלחו אליהם לשווא? האם זה אומר שהמערב צריך לשלול מקייב מטוסי קרב אמריקניים או אירופיים בסיבוב הבא? ומה אם האוקראינים אכן יתקדמו כל הדרך עד קרים, ופוטין שוב יאיים בארסנל הגרעין שלו, או אפילו ישתמש בו? האם המערב ייסוג וינטוש את קייב?
שום גישה אינה מתאימה – מוסרית, אסטרטגית או פוליטית. האמת היא שיהיו אשר יהיו תוצאות המתקפה האוקראינית, המלחמה הזו צפויה להימשך עוד שנים. המערב חייב לתמוך בקייב ככל שיידרש, יהיו אשר יהיו התהפוכות שנראה בשדה הקרב. יש יותר מדי על כף המאזניים – כולל השלום, הסדר והחירות באירופה ומחוצה לה.
בעיה דומה אחרת בשיח המערבי היא שצד אחד מדגיש רק את הצורך לתמוך באוקראינים במאבקם ההירואי, בעוד הצד השני מדגיש את ההכרח בקיום משא ומתן לשלום. בלהט הוויכוח, התומכים באוקראינה אומרים שתומכי השלום קוראים לכניעה אוקראינית, בעוד אנשי השלום מגדירים את תומכי אוקראינה "מחרחרי מלחמה".
מבחנו של מוח ממדרגה ראשונה, כביטויו של פ' סקוט פיצג'רלד, הוא לחשוב שני רעיונות מנוגדים בו זמנית תוך שמירה על היכולת לתפקד. זהו גם מבחנה של הבהירות האסטרטגית. ראשית, המערב ואוהבי החופש בעולם מוכרחים להמשיך לתמוך באוקראינה, לא משנה איך תתפתח מתקפת האביב. שנית, יום אחד, כששני הצדדים יהיו מותשים, יהיו שיחות שלום וגם ויתורים. אוקראינה וכולנו חייבים להתכונן בו זמנית לשניהם, ללחימה ולשיח.
