במלאת שנתיים לאירועי שומר חומות במאי 21, דומה כי ניתן לבחון ממעוף הזמן את אירועי הימים ההם, ואולי אף לנסות ולשרטט בזהירות את העתיד הצפון ליחסי יהודים ערבים במדינה.
הציבור הערבי בישראל "סובל" מפיצול אישיות קוגנטיבי ביחסו לרוב היהודי ולמדינת ישראל. מחד: מרביתו מזדהה ללא סייג עם הפלסטינים ותופס את עצמו כחלק מהאומה הערבית, הגם כשרובו הגדול שולל כל השתתפות של ערביי ישראל במאבק הפלסטיני המזויין. מאידך רובו המוחלט שולל את היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. יותר ממחצית מערביי ישראל סבורים כי המדינה אינה דמוקרטית כלפיהם ומפלה אותם בשיטתיות לאורך שנים, אך באותה נשימה למעלה מ-60% על פי סקרי אותם סקרי דעת- קהל, גאים בישראליותם, ורובם המוחלט כמובן אינו מעוניין בשום אופן להשתייך למדינה הפלסטינית שהם כה מזדהים עם הקמתה.
פרויקט מיוחד לציון שנתיים למאורעות תשפ"א- לקריאת טורים נוספים
לאור נתונים "פנטסטיים" שכאלו המשקפים לכל הפחות מגמה, גם אם הם אינם מדויקים לחלוטין, לא ייפלא ההלם שאחז בחברה היהודית בישראל לנוכח מופע השנאה הרצחני שאחז בערים המעורבות לפני כשנתיים.
במאמרי הקודם בנושא הזכרתי את "מסמכי החזון" מ-2006 ואת משמעותם ההרסנית על השיח הפוליטי מצידה של ההנהגה הערבית בישראל, כמו גם השפעתם על אובדן המשילות החוק והסדר בערי ויישובי המגזר. יש הטוענים כי "חוק -הלאום" מ-2018 דרדר עוד את מערכת היחסים השברירית גם כך בין הרוב היהודי למיעוט הערבי כשחידד לערבים את היותה של המדינה ביתו של העם היהודי בלבד -עפ"י פרשנותם את החוק.
אחד המונחים הרלוונטים בעיני לתיאור יחסי יהודים-ערבים הינו "גזענות של ציפיות נמוכות", ומשמעו: סובלנות מצד הרוב היהודי לרטוריקה לאומנית קיצונית מצד מנהיגי הציבור הערבי, הבנה במידת מה להזדהותם עם הקיצוניים שבאויבי ישראל, ומתיחת גבולות הסובלנות הדמוקרטית כלפיהם עד כדי העלמת עין מתמיכה ועידוד של מעשי טרור. ברי לכל כי רמת הסובלנות לתופעות דומות במגזר היהודי -שונה משמעותית, והיא מטופלת מיידית ללא בדל של הכלה.
אחד מתוצרי התפיסה הנפסדת הנ"ל, הייתה גם עצימת העין לנוכח הפשיעה הפלילית החריגה במגזר, השוברת שיאים לאחרונה. ערביי ישראל תולים ברובם את האשמה בגל הפשיעה בתפקודה של משטרת ישראל. ואכן יש להודות ביושר כי לטענה זו יש רגליים, שכן בעבר התפיסה הלא מדוברת בפומבי הייתה כי כל עוד אירועי הפלילים מתרחשים בתוך המגזר הערבי, "שיהרגו אחד את השני ", ובלבד שלא תהיה גלישה למישור הלאומני.
בתודעה הישראלית נוצרה דיכוטומיה מוזרה בין טרור לבין פשיעה רגילה. בטרור שהפך למילה קדושה בישראל יש לטפל בכל האמצעים ולהשקיע לשם כך מיליארדים רבים למרות שהנזק שהוא מביא בחיי אדם ובמשאבים נמוך בהרבה ביחס בהשוואה נניח לנפגעי תאונות דרכים. לעומת זאת פשיעה נתפסת כחלק בלתי נפרד מחיי הכלל, ועל אחת כמה וכמה הפשיעה במגזר הערבי שמיוחסת בעיקר ל"מנטליות" הערבית, אשר לא עניינה איש עד שהחלה לזלוג לערי ישראל. מעטים הבינו כי "נשק פלילי" עשוי להפוך בן רגע ל"נשק לאומני" וכי עברייני המגזר הבזים גם כך למוסדות המדינה, אף ישמחו בנסיבות המתאימות לעטות על עצמם הילה לאומנית- דתית קיצונית ולעבור באמצעותה מסע רהבילטיציה.
לכל המאפיינים הלאומיים והכלכליים-מעמדיים השלובים זה בזה בפליליות המגזרית יש כמובן להוסיף את הדומיננטיות של התנועה האסלאמית בישראל החל משנות ה-70 של המאה הקודמת והשימוש התכוף ב "אל-אקצה" כפקטור מאחד בין ערביי ישראל לאחיהם בשטחים. נכון הוא כי התנועה האסלאמית אינה מקשה רעיונית אחת, ואין תימה כי התפצלה ב-1996 לשני זרמים, הצפוני הרדיקלי יותר, והדרומי הנתפס כמתון. יחד עם זאת: שני הפלגים חולקים יעד משותף והוא העצמת הזהות האסלאמית של קהילת הרוב הערבי בארץ. ואולם, בעוד הפלג הצפוני ומנהיגו ראאד צלאח מציבים את דגם "הקהילה הבלתי תלויה" (אל- מג'תמע אל- עצאמי) שמשמעה היבדלות מוחלטת מהמדינה, מציב הדגם הדרומי מודל של שימוש בכלל הכלים הדמוקרטיים שמאפשרת המדינה, וזאת במטרה לשפר את חייו של האזרח הערבי ובכך לקדם את מטרותיה הדתיות של התנועה.
ביוני 21 נפל דבר בישראל. מפלגת רעם בראשות מנסור עבאס, רק זמן קצר לאחר סיומו של "שומר חומות", חתמה על הסכם קואליציוני עם "יש -עתיד" ותמכה בממשלת החילופין. ביקורו המרגש של עבאס בבית הכנסת השרוף בלוד עשו את שלהם על דעת הקהל הישראלית כמו גם התבטאויותיו בעניין הגדרת המדינה כיהודית, ואף פגישותיו עם הרב דרוקמן ז"ל הותירו רושם של שינוי ניכר.
הישראלים הצמאים באופן מובן לכל בדל חיבוק מאויביהם, אוטמים גם הפעם את אוזניהם ממסריו הכפולים של עבאס, כשהוא מדבר ערבית לקהל הבית שלו. החוקר יהונתן דחוח -הלוי שניתח טקסטים רבים של עבאס מהשנים האחרונות מצא בהם אזכורים ל"חוזה חודיבה" המצדיק חתימת הסכמים טקטיים לטובת השגת מטרות מיידיות אך בעל הכשר דתי להפרתו בעתיד, וכן הזדהות עם תוכניתה המדינית של חמאס מ-2017 והצבתה כמי שעולה בקנה אחד עם האידיאולוגיה של הפלג הדרומי.
מכל האמור לעיל עולות כמה מסקנות: הציבור הערבי גם רוצה להיות חלק מהמדינה וגם שוטם את הגדרתה כמדינה יהודית וציונית. רובם של ערביי ישראל אינם עוסקים בטרור אך מסרבים לגנותו, לרובם יחסי עבודה ושכנות טובה עם הרוב היהודי, אך מעטים מהם ייצאו בגלוי נגד אלימות לאומנית כלפי יהודים, ועד שלא תוחלף המנהיגות הפוליטית הערבית אנו צפויים לעוד ועוד הקצנה פוליטית ופלילית.
לצד חובתה של המדינה לפרק בכוח רב את קיני הטרור הפלילי במגזר ולענוש ביד ברזל פשיעה לאומנית כפי שאירעה לפני כשנתיים, בהיותם כרוכים זה בזה כתאומים סיאמיים, מוטלת עליה גם החובה לחזק ככל יכולתה במעשים את רצון הרוב הערבי להתערות במדינה, ולעשות כל שניתן בכדי להותירו מחוץ למעגל הטרור, גם אם ייתכן וחלקו אוהד אותו בתוככי נפשו.
אז מה יהיה ב"שומר- חומות " הבא? ככל הנראה חלק מבני הדור "החצוף" עשויים אף לעלות מדרגה בעת עימות כולל עד כדי פתיחת אינתיפאדה חמושה בלב המדינה, חלק מסוים יאהב אותם בשקט, הרוב בכל מקרה לא יגנו את מעשיהם, ובסקרים העתידיים רובם שוב ידגישו את תחושת גאוותם בישראליותם.
