זו הייתה אמורה להיות עוד הרצאה בנושא הרפורמה המשפטית, אחת מני רבות ברחבי הארץ. הפעם הוזמן יובל אלבשן, פרופסור למשפטים, להרצות ב"בית הוועד – בר־קפה שיתופי" בשכונת בית הכרם בירושלים. אלא שיומיים לפני האירוע הודיע פרופ' אלבשן לעוקביו בפייסבוק שההרצאה בוטלה. "יצאה 'דעת תורה' מגבירי העדה בבית הכרם שאסרה עליי להופיע בבית הוועד אלא בליווי 'משגיחי כשרות'", כתב אלבשן, "פן תקולקלנה נפשותיהם הטהורות של המאמינים שעלולים רחמנא ליצלן לצאת לתרבות רעה ולהאמין שחייבים להגיע לפשרה במקום להמשיך במחאה עד הכנעה".
לטובת מי שלא הבינו את הציניות, הבהיר אלבשן בהמשך שההתנגדות להופעתו הגיעה מהפלג הקיצוני של חסידי דת הדמוקרטיה, וכלשונו: "לא מדובר ב'נטורי קרתא' דתיים, אלא בגורמים המתקראים חילוניים אבל הם בעלי מאפיינים 'נטורי קרתאים' זהים".
למען הסר ספק, פרופ' אלבשן אוחז באותם עקרונות של חסידי דת הדמוקרטיה. "אני בעד אקטיביזם שיפוטי מבית אהרן ברק, בעד סיום הכיבוש לאלתר ובעד כלכלה סוציאליסטית", העיד על עצמו בפוסט אחר. מתוך נאמנות לתפיסה הליברלית, כשהוא נתקל בהשתקה של אנשי ימין בפורומים אקדמיים, אלבשן נוהג להעיר על כך ולפעול נגד סתימת הפיות. גם על כך היו אולי מוחלים לו בשמאל, אבל חטאו הגדול היה הצעת הפשרה שהעלה יחד עם פרופ' דניאל פרידמן בנוגע לרפורמה המשפטית. מבחינת המאמינים האדוקים, מי שמציע פשרות ומוכן להיפגש עם "שליחי השטן" יריב לוין ושמחה רוטמן, אינו אלא כופר.
מאחורי הנימה הצינית, דבריו של פרופ' אלבשן נגעו בעניין חשוב מאוד: התבססותה של דת חדשה בישראל, דת הדמוקרטיה. היא לא נולדה בחודשים האחרונים. במאמר שפרסם בעבר במקור ראשון, הסביר פרופ' אשר כהן כיצד המושג "דת הדמוקרטיה", אוקסימורון לכאורה, קיים הלכה למעשה במדינת ישראל, ואף הצביע על כך שדפוסים המאפיינים קהל מאמינים דתי מתקיימים גם בקרב מאמיני דת הדמוקרטיה. ההתרחשויות בתקופה האחרונה מבהירות את צדקתה של האבחנה הזו.
אירוע בולט בהקשר הזה התרחש בהפגנת התמיכה מול ביתו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, פרופ' אהרן ברק, שהוגדר באותו מאמר של פרופ' כהן כאדמו"ר של דת הדמוקרטיה. המאמינים התכנסו שם בעקבות הפגנה שהתקיימה כמה ימים קודם לכן נגד האקטיביזם השיפוטי. בשלב מסוים דפקו כמה מהם על דלת ביתו של ברק וביקשו שיצא החוצה ויתרשם מהתמיכה שהוא זוכה לה. לרשת עלה הסרטון של ברק פוסע החוצה עם בני לווייתו, ויחד עם המפגינים שר את "התקווה".
כל אדם דתי שצפה בסרטון זיהה את הסיטואציה המוכרת: האדמו"ר המבוגר, המשמשים האדוקים, החסידים. ואולם מי שציינו זאת בתגובה לסרטונים, עוררו תגובות עלבון מצד חסידי הדמוקרטיה, שעדיין מתקשים לעכל שהתנהגותם היא דתית לכל דבר, ודבקים בהגדרתם העצמית כ"חילונים".
כאן אולי נעוצה הבעיה. האדם הדתי מודע לדתיותו, ומכיר בכך שהתפיסה הדתית שלו איננה נחלת העולם הרחב. גם כשהוא מנסה לגרום לכך שהאחר ינהג לפי אמונתו, הוא מבין שמדובר בהחלה של עולם הערכים האישי שלו על מי שחושב אחרת ממנו. לעומת זאת, רבים מאנשי דת הדמוקרטיה אינם רואים בעצמם כת דתית, וחושבים שאמונתם היא אמת אבסולוטית שכל אדם צריך להכיר בה. התודעה הקיצונית הזאת באה לידי ביטוי בשיטות הפעולה: הפגנות שהכול מותר בהן, כולל חסימת כבישים והבערת שרפות, עידוד לסרבנות, הוצאת כספים מישראל וחילול יום הזיכרון. אכן צודק פרופ' אלבשן: אלו לגמרי נטורי קרתא של הדמוקרטיה.
