"הנרטיב בסדרה נתפס באוזניך כשמאל כי אתה הזזת את המרכז הציוני שמאלה…". את הטענה הזו העלה נפתלי גליקסברג, יוצר הסדרה "מדורת השבטים", בריאיון לשלמה פיוטרקובסקי ב"דיוקן".
ראשית יש לומר שהמושג "המרכז הציוני" הוא מעורפל באופן מכוון ואינו מכיל דבר. מעניין היה לברר עם גליקסברג איזה תוכן הוא יוצק למושג שטבע. מלבד כמובן "הטוב המשותף", וה"תקווה לשחר של יום חדש". כוונת מגמת "המרכוז" הזו, שאליה אפשר להוסיף את הקמת מפלגת "כחול לבן", היא להציג את מי שלא שייך ל"מרכז" כקיצוני, הזוי ופריפריאלי. זו הפריפריה, שפעם הייתה מיוצגת ע"י גורמים כמו "מצפן" ואורי אבנרי, אשר הסתננה אל מרכז המפה הפוליטי והפכה את ההמצאה שנקראת "המרכז הציוני" לשמאל.
בכדי להמחיש את השינוי האידאולוגי שחל בישראל ניתן לדוגמא לחזור לריאיון שנערך עם ישראל גלילי, מראשי תנועת "העבודה", לאחר בחירות 77', שבו אמר: "חיוני ביותר, מבחינת טבעה של תנועתנו ומבחינת תפקידנו בעם, שאפילו כתנועה שבאופוזיציה, לא ניפול בקוטב השלילי מבחינת המשך המאמץ ההתיישבותי, ההתנגדות לכינונה של מדינה פלשתינית וההתנגדות לחזרה לקוי יוני 1967".
האם יש מישהו כיום בישראל שמסוגל לאבחן במפלגת "העבודה" שאריות מ"טבעה של תנועתנו"?!
ב-1987 כותב עקיבא אור, ממייסדי "מצפן", אותו ארגון אנטי-ציוני שהסתנן לפוליטיקה והאקדמיה בישראל ועושה בהם שמות, כך: "ב-1967 טענו כל המפלגות – והציבור – בישראל שאין עם פלסטיני. רק מאז האינתיפאדה הראשונה ב-1987 הפכו דעות "מצפן" על קיום עם פלסטיני, שכל עוד לא מומשו שאיפותיו לעצמאות בחלק מפלשתינה הוא ייאבק למימושן ולא יהיה קץ לסכסוך, לנחלת הציבור הישראלי".
בראיון שערך העיתונאי דן מרגלית עם אורי אבנרי ב-2016 אמר אבנרי כי "ההכרה בעם הפלשתינאי שעליה דיברתי הגיעה רק באוסלו. מק"י הייתה נגד מדינה פלשתינאית עד 69'. הרעיון של שתי מדינות לשני עמים נטוע היום עמוק בחברה הישראלית. זה הפתרון היחיד אחרת יהיה כאן אפרטהייד ומלחמת אזרחים. לפתרון יש קונצנזוס בינלאומי."
יוסי ביילין, מי שלימים היה מיוזמי הסכם אוסלו, תיאר בספרו, "מחירו של איחוד: מפלגת העבודה עד מלחמת יום הכיפורים", ויכוח פנימי שהתנהל בתנועת העבודה לאחר מלחמת ששת הימים: "בני מהרשק נמנה עם הדוברים העיקריים … 'לכל אחד מאתנו יש כמיהה לשלום. אין אדם בארץ שאין לו כמיהה לשלום… אבל אין לנו דבר מסוכן מאשר אשליית השלום…'" בהזדמנות אחרת אמר כי "מי שרוצה לתת שלום תמורת שטחים – אין דבר כזה".
יואל, בנו, לעומת זאת, תיאר ב־2016 כיצד; "בארבעת החודשים האחרונים אני 'חורש' את הארץ במסע אל ליבם של האזרחים בנושאים מדיניים וביטחוניים,… לקדם את ההיפרדות ואת ההכרה בשתי מדינות… להלן הצעתי… עקרונות: 1. ממערב לירדן תתקיימנה שתי מדינות ריבוניות – מדינת ישראל ומדינת פלסטין."
בראיון שערכתי ב-2018 עם חה"כ לשעבר מ"העבודה" עדנה סולודר, בביתה שבקיבוץ גשר, אמרה שכיום היא תומכת במדינה פלשתינאית זאת מאחר ש"אנשים משנים דעותיהם". סולודר, שכונתה במפלגתה "ליכוד ב' ", ציינה כי בשנות ה-80 אמרה לאחד מחבריה למפלגת העבודה: "הס מלהזכיר מדינה פלשתינאית".
נראה אם כן שאיש לא הזיז את "המרכז הציוני" שמאלה. זאת מאחר וקשה להזיז חסר גוף וצורה. מה שהתרחש בישראל הוא שהשמאל הציוני, שדגל בארץ ישראל השלמה, וחלק על הימין בעיקר בדרכי הגשמת הציונות, נחטף ע"י השמאל האנטי-ציוני. השתיקה הרועמת, לנוכח הנפת דגלי אש"ף בהפגנות השמאל, אף מטילה ספק בדבר קיומו של השמאל הציוני.
ולאחר צפייה ב"מדורת השבטים" נראה כי "הקרן לישראל החדשה" יכולה לצאת לפנסיה. תאגיד השידור הישראלי מתדלק את השסעים והבקיעים שאיתרה הקרן, וממשיך את דרכה במימון ממשלתי.
