מה שלא מדובר, סופו לפרוץ החוצה בהתנהגות. שנתיים למאורעות תשפ"א כדאי לדבר על המודחק שפרץ בבת אחת, באותם ימים קשים. הר געש ששמט ברגע מתחת רגליה של המדינה את הקונספציה המלווה אותה עשרות שנים.
הנחת העבודה, המודעת והלא-מודעת, גרסה שבבסיס הסכסוך הערבי ישראלי שוכן הכיבוש, הדיכוי, וההזנחה. לא מדובר במאבק בין דעות, בין דתות או אידיאולוגיות, ולכן לו רק נצליח להצית את האינטרס הכלכלי המשותף מיד ילבלב לו מזרח תיכון חדש.
אבל מה נעשה עם המציאות, הו המציאות…
פרויקט מיוחד לציון שנתיים למאורעות תשפ"א- לקריאת טורים נוספים
המציאות גילתה שכמו בפירמידת הצרכים של מאסלו, כאשר נותנים מענה לצרכי הקיום הבסיסיים, נפתח מרחב חדש ומשמעותי יותר של צרכים שתובעים את מילויים. אין זה מפתיע שדווקא אצל ערביי ישראל החיים בערים המעורבות, שאינם תחת כיבוש, וההזנחה, על אף שקיימת, קטנה באופן יחסי לאחיהם ביו״ש, שאלת הזהות תופסת מקום מרכזי יותר. כאמור, כאשר מסופקים צרכי החיים הבסיסיים שאלות של שייכות וזהות תופסות את קדמת הבמה.
קריסת הקונספציה הותירה את המדינה ומערכותיה בהלם. המפה באמצעותה ניגשנו לפרש את המציאות אינה מסבירה אותה עוד והממלכה קפאה באימה. הוואקום שנפער אמנם התמלא מלמטה, דרך מאמציהם של אלפי מתנדבים שהבינו בזמן את מה שהמדינה ומערכותיה ניסו (ומנסות עדיין) להדחיק.
בשנתיים החולפות נראה כי נעשה מאמץ אדירים להשיב את השד לבקבוק, להדחיק מחדש את מה שפרץ אל התודעה כדי להתחמק מלחשוב מחדש על הנחות היסוד. התקשורת ומערכות הממסד השונות מנסות להפטיר כדאשתקד. אבל את שהתגלה אי אפשר למחוק. הציבור הישראלי ראה בזמן אמת חלקים משמעותיים בחברה הערבית בישראל בוחרים בצד של אוייבי ישראל בשעת מלחמה. משמעות הדבר היא טקטונית. ההשלכות קשות וכואבות מאוד. אם אופן קריאת המציאות שלנו היה שגוי מה זה אומר על הפתרונות בהם נקטנו?
שאלת הזהות של ערביי ישראל אינה שאלה צדדית שניתן להתעלם ממנה, ככל שמצבם משתפר מבחינה כלכלית וחברתית היא הופכת לקריטית דורשת מענה. החברה הישראלית בכלל, והחברה הערבית בפרט, צריכה לשאול את עצמה את השאלה ׳הלנו אתם אם לצרינו?׳ ולדרוש תשובה. ניסוחה במילים של המציאות אינו קל ואינו נעים אך האלטרנטיבה קשה יותר. יש לומר את הדברים בצורה ברורה מכיוון שרק כך נוכל להתחיל ולחפש להם פתרון. ואם לא נדבר, המציאות תדבר.
