לזכור שמותר גם לשתוק. ישבנו יחד סביב המדורה וסיפרנו את המעשה ברבי שמעון והמערה. איזה סיפור מדהים זה, המעשה ברבי שמעון והמערה. לפעמים אני מרגיש שיכולתי לשבת שעות על שעות סביב המדורה ולספר ברבי שמעון והמערה. לפחות עד שהילדים מתחילים לריב על המרשמלו, ובת הארבע חוטפת כווייה מרמץ לוהט שנדבק לתפוח אדמה. ואז אני שואל את נפשי להשליך את כולם, יחד עם הבגדים הדביקים ממיץ קרטיב והנעליים הספוגות פיח מדורות, ישר אל האמבטיה ולישון. בקיצור, סיפרנו על רבי שמעון ורבי יהודה שמתווכחים אם לשבח את הגשרים והשווקים שבנו הרומאים או לגנות אותם על שעשו הכול רק לטובת עצמם, ואז אחד הילדים שאל: מה הקטע לספר לנו שרבי יוסי שתק?
יש בי מועקה בנפש בחודשים האחרונים סביב כל עניין ההפגנות והרפורמה. צורך בוער להגיד משהו, להתבטא, ושל חוסר אונים מול הידיעה שאין לי משהו נכון ומדויק לומר. אוהבים לגנות את ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס שהחריבה את בית מקדשנו, ואת שתיקתם של חכמים מול העלבון שגרם בעל הבית לבר קמצא. אך לפעמים אין דרך לנסח במילים את המידה המדויקת של ביקורת שזכאי לה כל אחד מן הצדדים או את המינון המדויק של דברי שבח וביקורת שצריך להעביר על מישהו. ואולי זוהי אותה הענווה, וגם אותה שתיקה, ששמרה עלינו בחיים משך אלפיים שנות גלות.
"לא חינכתי אתכם למורכבות!" אמר הרב בלומנצווייג בכאב. למדנו מזמן לזהות את התנועה באי–נחת בכיסא, את הניצוץ המיוחד בעיניים, שמסמנים שיש כאן משהו שחשוב לו שנבין
רבי יוסי שותק, מסביר הרב קוק, לא כי אין לו מה לומר. הוא שותק כי הוא רואה איך כל דיבור עשוי גם להוביל להרס. לא רק הדיבור של רבי שמעון, ששורף את השדות החרושים והזרועים בכוח מבטו. גם הדיבורים המורכבים של רבי יהודה, שמצליח לראות את הטוב שקיים בכל חלקי החברה ומצד שני שולח גינויים לקיצונים משני הצדדים. גם הם הרסניים. גם הם מצליחים להחמיץ את האמת שבעמדות הקצה. את העומק שקיים דווקא באי־המורכבות. את עוצמת הזעם והארוס שיכולה הייתה להיווצר רק בספר הזוהר, הספוג במבטו הבלתי מתפשר של רבי שמעון.
אני זוכר מפגש בוגרים בירוחם לרגל אירועי חצי היובל של הישיבה. ישבנו סביב הרב אליהו בלומנצווייג, אנשי חינוך ועשייה, תורה ומלאכה. שותים בצמא כל מילה שיוצאת מפיו, ממש כמו בשיחה שבין מנחה של יום הכיפורים לנעילה. "לא חינכתי אתכם למורכבות!" אמר הרב בלומנצווייג בכאב. הרב לא הרים את קולו, אבל למדנו מזמן לזהות את התנועה באי־נחת בכיסא, את הניצוץ המיוחד בעיניים הכחולות העמוקות, שמסמנים שיש כאן משהו שחשוב לו שנבין. "מורכבות כשלעצמה היא לא ערך! היא יכולה להיות שטחית ומטשטשת. חינכתי אתכם ליראת שמיים. חינכתי אתכם למחויבות והתמסרות. חינכתי אתכם להקשבה עמוקה לקול ה' שמופיע במציאות. מתוך כל אלו, כשמקיימים אותם בשלמות, מגיעה בסוף גם מורכבות. אבל לא זו המטרה, לא זו הכותרת". אפשר היה לחוש את המתח בגופים הרכונים קדימה, בפרצופים הקפואים בריכוז. "אני חושב שאנחנו מבינים את זה, הרב", שבר אחד את השתיקה. "נדמה לי שתמיד ידענו".
אחרי ארבע שנים בירוחם המשכתי לבתי מדרש אחרים. ובתקופה האחרונה אני מוצא את עצמי מדבר המון, מכל הכיוונים. מגנה קצת מימין וקצת משמאל, מצדד בהסכמות מצד אחד ומצביע על היופי שבהפגנות מצד שני. אך סביב המדורה נזכרתי שכשהייתי שמיניסט והתלבטתי לאיזו ישיבת הסדר ללכת, פניתי לראש הישיבה להיוועץ בו. "תורה", כך אמר, "תוכל ללמוד בהרבה מקומות". והוסיף: "אבל בירוחם אולי תלמד לשתוק קצת".
אין ספק שלמדת לשתוק, אשתי אומרת. ואני לא רק מדמה לראות בזיק שבעיניה שמץ של אירוניה. קצת, אני עונה, ולמדתי גם ששתיקתו של רבי יוסי היא רק אחד מן הקולות שיש להם מקום, שיש להם תפקיד במרחב. ושאפשר ולפעמים צריך להציף את הדיבור המפשר של רבי יהודה ולפקוד גם את מחוזות הקנאות והנוקשות של רבי שמעון. אבל ביני לביני אני יודע שלגוף, וגם לנפש, אין טוב אלא שתיקה.
