קודם כול אני צריך לפתוח בתיקון חשוב. בטור הקודם נפלה טעות. ומכיוון שקרדיט הוא דבר רגיש אצלי, שימו לב. ״שירו למלך״ – שהבאתי ברשימת חמשת השירים החסידיים האהובים עליי – מבוצע במקור על ידי יידל ורדיגר, אך הלחן הוא של ר׳ הלל פלאי ולא של יידל בעצמו כמו שכתבתי. זהו. כשם שאי אפשר לבר בלא תבן כך אי אפשר לטור בלי טעות פעם ב. מחילה. עכשיו אפשר להתחיל.
בשבוע שעבר, רגע לפני שכתבתי את הטור, עשיתי תחקיר קטן והפניתי שאלה בפיד שלי לבוגרי ישיבות ליטאיות בני גילי פלוס מינוס. ביקשתי שישתפו אותי בשירים חסידיים שהיו הפסקול שלהם באוזניות, ברמקולים בפנימייה, בסעודות שבת, בזיצים, בחתונות וכולי. ואפילו שידעתי אילו חמישה שירים אני מכניס לטור, הסתקרנתי מאוד מה יגידו ומה יזכירו לי ״העוילם״ מה שנקרא. התגובות ברובן לא היו מפתיעות:
מרדכי בן־דוד כיכב בשירים משלל תקופותיו (ובלי עין הרע, יש תקופות רבות), אברהם פריד בשירי האופרה המוגזמים שלו או בשירי השמחה המטורללים שלו (בקטע טוב כמובן), שוואקי עם להיטיו החורכים, ישי לפידות עם אוף שימחעס, לבד ועם הקינדרלך, מיכאל שטרייכר עם ״ומחליף את הזמנים״, אפרים מנדלסון עם ״כאייל תערוג״ (ויקיפדיה מספרת שעמית ליסטוונד הוא עורך דין היום! מי היה מאמין!), דדי גראוכר עם ״וקווי השם״ – שיר בין הזמנים האולטימטיבי, גדעון לוין עם ״אל תקצוף״, ליפא שמעלצער הסופרסטאר הבלתי מעורר (שאפילו הופיע בקאמפ שלנו שנה אחת והלחין שיר ספיישל לישיבה!) והיו שהזכירו שירים של מלחינים כמו יוסי גרין ומונה רוזנבלום או ר׳ הלל פלאי ור׳ עקיבא המניק, שהביאו לעולם קלאסיקות על־זמניות. בגזרה האמריקנית כיכבו פרחי מיאמי ולהקת שלשלת, ברוך לוין והחבר׳ה ומתיסיהו (בגלגול הקודם שלו), מופעי ארגון החסד האסק (איזה האסק הכי טוב?), קן ברג׳ס (למיטיבי לכת) והיו גם חלוצי המוזיקה ״היהודית״ כמו אהרן רזאל ואודי דוידי (מה שלום אודי דוידי באמת?), עדי רן ושולי רנד וכמובן־כמובן ר׳ שלמה קרליבך. ובז׳אנר הקומזיצים (האהוב עליי) כיכבו אריה ברונר ואלי פרידמן (שגם כתב טקסטים ישיבתיים וגם הלחין הכול וגם ניגן) והדיסקים הנדירים של שערי יושר ועוד ועוד.
מתוך פרץ הנוסטלגיה המוזיקלי שעטף אותי, עלה גם זיכרון "ניגון מנחה" של יאני
בקיצור, מה אני אגיד לכם רבותיי. זה היה פרץ נוסטלגי בלתי רגיל. מרגש ומוזר. אבל אז, מאי שם צץ חברי הטוב יעקב מתן וכדרכו הפתיע עם יציאת היציאות וכתב לי כבדרך אגב: "יאני. ההופעה באקרופוליס". ואני, איך שקראתי את התגובה הזו צחקתי בקול עד שכל יושבי בית הקפה הרימו אליי מבט מלפטופיהם. וכתבתי ליעקב יואוווווווווו! יאני באקרופוליס! מאיפה הבאת את זה עכשיו? ויעקב כתב בחזרה, אם תרצה אשלח לך משהו שכתבתי על זה. ואני כתבתי לו שישלח מיד ועוד לפני שאשתף אתכם בסיפור של יעקב, אני חייב להקדים עבור מי שלא מתלהב עכשיו כמוני, שיאני הוא מלחין יווני, מפורסם ברמה בינלאומית, עם הופעות ענק ברחבי העולם, אינסטרומנטליות ברובן, והיאני הזה, שיש לו שפם ושיער ארוך ותנועות גוף קרינג׳יות לגמרי, הוא משום מה יקיר עולם הישיבות ובחיי שאין לי מושג למה. אפשר לחשוב על כל מיני סברות ומי שחושב שהוא יודע מוזמן לשתף, אבל עכשיו, להנאתכם, הסיפור של יעקב מתן בלשונו המליצית ובעריכה קלה שלי מפאת האורך:
"יום אחד קרא לי חבר שלמד שיעור מעליי והזמין אותי לראות תופעה מופלאה. בקומפקט דיסק שבחדרו התנגן האלבום Yanni Live at the Acropolis על רצועה מס' 8, One Man's Dream. הוא הרים את תריס החלון ובניין הישיבה הסמוכה נשקף דרכו, ישיבה ליוצאי דרום אמריקה. חלון בית המדרש שלהם היה פתוח וקרני שמש כתומות של שקיעה מילאו את החלל שבין הבניינים וצבעו בזהב את חבורת הבחורים הדרום־אמריקנים שעמדו באותה העת בעיצומה של תפילת שמונה־עשרה של מנחה. עמדנו שם כמה דקות, החבר ואני, מקשיבים לנגינת הפסנתר של יאני ולכלי הקשת המשיבים כנגדה, תולים את עינינו בקבוצת המתפללים המתנועעת קלות וזוהרת כשיבולי קמה ברוח, ולרגעים היה נדמה כאילו נכתב הניגון לאותה השעה בדיוק. ומאז, מאותו היום, קראנו לו 'ניגון מִנְחֶה'. לימים התבגרתי וזוהר דמותו של אותו היאני הועם בעיניי. לחניו אפופי התשוקה המוגזמת ואישיותו המלאה בעוצמה עוררו בי אפילו סלידה. רק ניגון אחד שלו לא יוכל להישכח ממני לעולם. אותו 'ניגון מנחה' שהצלנו מבעוד מועד ועטפנו בלמינציה סמנטית של קדושה, טוהר ותום נעורים".
שימו אוזניות. שבת שלום.
