לחיות בעיר מעורבת זה להגיע לגן שעשועים ולשבת על הספסל עם אמא של מוסטפה. זה להגיע לפארק ולגלות את הילדים שלך משחקים כדורגל עם בני דודים. זה לפתוח את הדלת בבוקר ולהריח ארומה חזקה של קפה. זה לגלות שיש חיים רגילים גם בצד האחר: אהבה לילד, זוגיות, חיים רגילים. זה להיחשף לחגים אחרים, ריחות אחרים, יחסי שכנות.
זה למצוא את עצמך מחבקת את השכנה הערבייה ולבכות איתה בזמן שעושים החייאה לבעלה. זה לשבת אצלה בניחום אבלים כשסביבך ערבים, נוצרים, דרוזים ויהודים כמו בבדיחה.
פרויקט מיוחד לציון שנתיים למאורעות תשפ"א- לקריאת טורים נוספים
זה לראות נערה מבולבלת מסתובבת עם בן זוג ערבי ולדאוג מאוד. זה לראות נכדים עם כיפה בוכרית וציצית באים לבקר את סבא שלהם, השכן המוסלמי. זה להרגיש תכונה אווירת חג ברמדאן. לראות את כל החנויות מקושטות בחג המולד אבל בחנוכה לא לראות חנוכייה אחת, ולהרגיש עד כמה החנוכייה שלך מאירה הרבה יותר מחנוכייה במקומות אחרים. זה להבין שאם אני לא אחייך לזקנה היהודייה שנשארה כאן, אף אחד לא יעשה את זה.
זה להתפלל בבית הכנסת האשכנזי המרכזי בעזרת הנשים שמכילה 400 מקומות כשאת האישה היחידה שיושבת שם ולדעת שפעם עזרת הנשים הייתה מלאה עד אפס מקום.
זה לגלות ב"שומר החומות" שהשכנים שחשבת שהם ידידים, בחרו צד אחר. שפתאום מראה של ערבים עם אלות ואבנים זה לא רק סיפור ממאורעות תרפ"ט אלא בכניסה לבניין שלך. שכשאת לא נושמת מדאגה על חבר גרעין שפצוע אנוש, יש שכן שלך ששמח. זה לרדת במעלית ולא לדעת האם זה שיורד יחד איתך השתתף בלינצ'ים.
זה לגלות שמה שטרור עושה בעיקר הוא לטעת פחד משתק ומדיר חיים מהרחוב. זה להבין שיש לך תפקיד בהרמת הרוח.
זה להבין שיש לך הרבה אמונה ובטחון בעתיד העיר, שאת רואה בעינייך את החזון של גני השעשועים מתמלאים בילדים ואת יהודי העיר חשים ביטחון שמחה וגאווה. שאת מבינה שיש הרבה מה לעשות כדי שזה יקרה וגאה להיות שותפה בזה.
זה לחוות את ל"ג בעומר שנתיים אחרי, בחלק המעורב של העיר עם עוד ועוד מדורות של ילדים והורים שמאמינים שאפשר ובוחרים להיות חלק מהשליחות הזו ולהתמלא הרבה תקווה ואמונה כי אנחנו בכיוון הנכון ומתפתחים ומתקדמים. זה להבין שכעת את יותר מתמיד בטוחה בדרך, מאמינה במטרה ומצליחה גם ליהנות מכל החברים הטובים שהצטרפו למשימה ובטוחה שזה יתרחב. מוזמנים להצטרף.
