אחד היסודות הראשונים שלומד כל סטודנט לכלכלה בשנה א' הוא שאין ארוחות חינם, או במילותיה של סבתא שלי: "כסף לא גדל על העצים". הפתגמים הללו נכונים תמיד, וגם מי שלא שינן אותם בילדות, קרוב לוודאי שמבחרותו וצפונה חווה על כיסו את העיקרון הפשוט שגלום בהם.
עיקרון זה לא תקף רק בכלכלת בית או בניהול החשבון האישי, אלא הוא נכון בעיקר לדינאמיקה שבין קבוצות שאוכלות מאותה העוגה. כדי להגדיל את הכסף שעומד לרשות קבוצה אחת באוכלוסייה, צריך להקטין את כמות הכסף של הקבוצות האחרות. נדמה שהסערה סביב מתווה "קרן הארנונה" ברשויות המקומיות וזליגת השיח למחוזות לא רלוונטיים, הצליחו להאפיל על שאלה אחת בסיסית. 'אז מאיפה יבוא הכסף'?
לפני שצוללים לפתרונות, צריך להיזכר בעובדה שהקשר בין מחיר הארנונה שמשלם התושב לבין רמת השירותים המוניציפליים מהם הוא נהנה, אם בכלל, הוא מקרי בהחלט. בדרך כלל הארנונה ממסחר גבוהה מעלות השירותים שהעסקים מקבלים בפועל. בנוסף, מציאות בה בערים החזקות והמבוקשות גרים תושבים מבוססים שמקבלים שירותים איכותיים, אך משלמים ארנונה בשיעור שווה או נמוך מאלה בערים החלשות, בהן איכות השירותים ירודה – הוא מצב בלתי סביר.
גם כאלה שהמושג "צדק חלוקתי" גורם להם לפיהוק, יכירו בכך שהמצב שבו תשלומי הארנונה לעסקים גבוהים פי שלוש (!) מהארנונה שמשלמים משקי הבית, יצר כשל היסטורי שבו התושב עולה יותר ומכביד על הרשות המקומית, ואילו קניון או מרכז מסחרי מגדילים את הקופה העירונית. איכות השירות לתושב תלויה ביחס בין מספר התושבים ברשות המקומית לבין שטחי המסחר שבתחומה. ככל שהעיר משופעת בקניונים, חנויות ומשרדים ופחות בתושבים, כך יכולה העירייה להעניק לתושבים שירותים מגוונים שיעלו את רמת החיים שלהם.
הבעיה מחריפה עוד יותר לאור העובדה שברוב המקרים, הרשויות שבתחומן נמצאים הרבה עסקים הן הרשויות החזקות שממוקמת גיאוגרפית במרכז הארץ, כר פורה להגדלת ההכנסות, אך בדרך גם מגדיל עוד יותר את הפערים בין האוכלוסיות השונות. כך, כבר שנים שראשי הערים, בעיקר החזקות והמבוססות שבהן, יעדיפו לקדם עוד מגדל משרדים או מתחם חנויות נוסף על פני יחידות למגורים וקליטת תושבים חדשים.
הפתרון בעזרתו ניסתה הממשלה עד היום לטפל בבעיה הוא "מענק האיזון" השנתי לרשויות המקומיות. המענק נקבע לפי חישוב ההוצאות הצפויות בהתאם למשתנים כמו מספר הילדים, אחוז הקשישים, המצב החברתי-כלכלי ועוד, אל מול ההכנסות הצפויות, בעיקר מתשלומי הארנונה. אם ההוצאות גדולות מההכנסות, מענק האיזון אמור לכסות את ההפרש. דא עקא, התקציב שעומד לרשות משרד הפנים אינו מספיק לכל המענקים הדרושים, ובשני העשורים האחרונים כיסה המענק בפועל רק חלק קטן מהפער. באוצר, וגם במערכת הפוליטית, קיימת ההבנה שלמענק האוצר נדרש מנגנון משלים או חלופי.
אם נחזור לשיעורים במבוא לכלכלה, מבינים שאי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. המוצא היחיד כמעט להגדלת הקופה שתעבה את המענק, באופן שיצמצם את הפער בין הרשויות, הוא לקחת כסף מהעשירים ולחלק לרשויות החלשות. דרך אחת היא הגדלת תקציב המדינה, אך היא מחייבת העלאת מיסים, אותם ישלמו בעיקר תושבי הרשויות העשירות. ראשי הערים המבוססות שמתנגדים לחוק אולי יברכו על הפתרון, כי הוא לא דורש מהם דבר, אך התושבים יפגעו קשות. כמו כן, מיסוי גבוה מדי עלול לגרום להאטה בפעילות הכלכלית במשק שתזיק לכולם.
דרך נוספת היא קיצוץ בביטחון, בבריאות, בחינוך ובמשרדי ממשלה נוספים, מה שעלול לפגוע בטווח המיידי, הפעם בשכבות החלשות, ועוד בתקופה שבה כלכלת ישראל חווה ממילא טלטלה עם גל התייקרויות שלא עוצר. אם כן, לבעיית הפער בין הרשויות אין פתרון קסם שמוציא את כולם מרוצים, ובכל המקרים שיפור במצבו של אחד יהיה על חשבון מישהו אחר.
אני רוצה להציע פתרון נוסף, שבהינתן שהשמיכה קצרה, גם הוא לא יגרום לכולם להיות מרוצים, אך יש לו יתרונות על פני האפשרויות האחרות ונראה שביכולתו לחלץ אותנו מהלופ המתמשך. ההצעה היא להקטין את הארנונה מעסקים ובמקומה להגדיל במקומה את מס החברות. מיסים אלה יועברו ישירות לקרן ייעודית של הממשלה, שבאמצעותה היא תוכל לממן את צמצום הפערים ברשויות ולתעדף את כספי המענק על-פי הצרכים השונים.
כשהעסקים בישראל ישלמו פחות בארנונה אך יותר במס החברות, סך התשלומים שלהם יישאר דומה אך דרך המיסוי תהיה יותר הגיונית. המיסים יוטלו על רק על חברות שיש להן רווחים וכך נמנע את המצב, שקיים היום, בו חברות חדשות נאלצות לשלם ארנונה כבר בראשית דרכן ומתקשות להתבסס כלכלית.
יתרון נוסף הוא בעובדה שלממשלה יהיה כסף לסייע לרשויות החלשות בלי שיהיה צורך "לבקש טובות" מהחזקות. מי שעלול להפסיד מהשינוי הם כמובן הרשויות שבהן פועלים עסקים למכביר שיאלצו לוותר על חלק מהמקורות שלהן. אולם, כידוע, בכלכלה אין ארוחות חינם ובכדי שמישהו אחד יקבל יותר, מישהו אחר צריך לוותר.
