הדי הפיצוצים משני עברי הגבול נמוגים לאיטם אל עבר השצף הבלתי פוסק של האקטואליה הישראלית. אפילו תלי הלבנים והפלדה שיצרו הפגיעות הישירות יחזרו אט אט לסדרם, בלי להפר את שגרת ההדחקה הלאומית.
"מגן וחץ" סיפק לנו את הקתרזיס התקופתי; יזמנו. חיסלנו. הראינו להם.
אבל מה עכשיו?
ישראל צועדת בעיניים עצומות לרווחה אל תוך זירה אזורית, רב-מערכתית, וייתכן שבעתיד הלא רחוק גם גרעינית.
זה לא רק שאין פתרון מועדף שאנו מכוונים אליו, או אסטרטגיית-על, אלא שאנחנו משחקים בדיוק את התפקיד בתסריט שכתבו אויבנו, לסיכול ממוקד למדינת ישראל.
ראשית, בעוד האתוס הפלסטיני מוזרק לווריד של כל ילד וילדה באמצעות כל המערכות הרשמיות העומדות לרשות הפלסטינים, ובראשם מערכת החינוך הפורמלית והבלתי פורמלית וערוצי החדשות הפלסטיניים, האתוס הישראלי נשחק על ידי אותן מערכות ממש, כמו בתמונת מראה. בעוד כל ילד פלסטיני ידע לטעון בדבר חשיבותה של "אל אקצה" למוסלמים, לאו דווקא בקשר הדוק לעובדות, רוב הילדים הישראלים לא למדו אפילו את ההיסטוריה של בירת הנצח של עם ישראל, ובוודאי שאין באמתחתם הסבר מנומק לסיבת היותה של ירושלים בירת ישראל הנצחית.
שנית, התביעה לצדק נמצאת בצד הפלסטיני. בנרטיב הפלסטיני, הישראלים הם כובש זר ואכזר שעקר אותם מהקרקע שהייתה שלהם מאז ומקדם, והם יילחמו עליה עד שהצדק ישוב על כנו. לעומת תפיסת הצדק הפלסטינית, הגישה הישראלית הרווחת היא של הסדרה וחלוקת נכסים ונעה בין אדישות לשיח של כדאיות. איכשהו, גישה זו מצליחה פחות להלהיב את השיח הבינלאומי. מעניין למה.
שלישית, ארגוני הטרור הפלסטינים מכוונים למטרה מאוד ברורה וחד משמעית – השמדת ישראל. האסטרטגיה הפלסטינית לא השתנתה כבר עשרות בשנים. כל טקטיקה חדשה נמצאת בהלימה מלאה עם האסטרטגיה, ותורמת להשגתה.
ישראל לעומת זאת משחקת "על נקודות"; חיסלנו שלושה בכירים. השמדנו משגרים.
אז יכול להיות שניצחנו בקרב, אבל במערכה הגדולה מובילים הפלסטינים. נכון, הג'יהאד האיסלמי שילם בחיי אנשיו וספג מכה כואבת, אבל המערכה הפלסטינית רק התחזקה. לאורך כל ימי המבצע, ולמרות היכולות המרשימות שהופגנו על ידי ישראל, המשיכו הפלסטינים לשלוח טילים ללא הפסקה, ולעיתים אף בקצב מוגבר, אל ריכוזי אוכלוסייה ישראלית. בנוסף לכך, ידם על העליונה בכל הקשור להבניית תודעה ועיצוב גבולות השיח. ישראל לא יכולה להשמיד משגרי טילים שנמצאים בלב ליבה של האוכלוסייה האזרחית, לעיתים במרתפי בתי החולים, ולעומת זאת לפלסטינים "מותר" לשגר על מנת לפגוע באוכלוסייה אזרחית.
כשישראל פוגעת בילדים, על אף מאמצים כבירים שלא נעשו ולא ייעשו על ידי שום צבא בעולם, משתמשת התעמולה הפלסטינית במותם של הילדים על מנת לשחוק את האתוס הישראלי ואמונתו בצדקת דרכו, באמצעות גורמים תוך ישראלים השותפים לנרטיב הפלסטיני.
אל מול הנקודות שאנו סופרים, הולכת נבנית אימפריית רשע עם זרועות תמנון, שביום פקודה, לא בטוח שאנו יודעים לנצח.
המצב הנוכחי נבנה במשך עשרות שנות "הכלה" שגויות, ועם כמה פיגועים של ממש בביטחון ישראל ובראשם אוסלו וההתנתקות מעזה. לנו כציבור אסור להתבשם מחומר ההרדמה שמציע לנו הקתרזיס הרגעי מהמבצע, ועלינו לדרוש מההנהגה שלנו פעולה נחרצת; הן בצד של גיבוש אתוס ישראלי שמחבר יחד את כל חלקי העם – והוא שנותן לנו את הכוח והלגיטימציה להמשיך ולבנות ביחד את מדינת ישראל, והן בצד הפעולה הצבאית – שתייצר תמונה אסטרטגית חדשה ותחלץ אותנו מקורי העכביש שטוותה סביבנו איראן, באמצעות הפלסטינים והחיזבאללה.
