השבוע, בתור באיזו חנות פארם, עמדה לפניי אישה עם מוצרים רבים, גם כאלו שאני לעולם לא אקנה בחנות כזו. למשל, מרכך כביסה. מי קונה מרכך כביסה בחנות פארם, כשאפשר למצוא אותו בכל סופר טיפוסי? הרי ברור שהמרכך הזה עולה 20 אחוז יותר, וזה הרעיון של חנויות פארם, לא? את מגיעה לקנות בושם ונזכרת על הדרך שאת צריכה גם מרכך כביסה, ועל הספונטניות הזו תשלמי יותר.
אבל האישה שלפניי לא שילמה יותר. ברגע שסיימה להעביר את מוצריה, היא שלפה מתוך התיק את סמארטפונה והתחילה להציג בפני הקופאית העייפה את הקופונים שברשותה. במשך דקות ארוכות העבירה הקופאית את כל הקופונים, בזמן שכולנו השתגענו מאחור, והאישה הייתה מאושרת.
חזרתי הביתה מובסת. בדרך נזכרתי במופע של זמר מפורסם כלשהו, שאני ושיחיה קנינו אליו כרטיסים מבעוד מועד במחיר מלא, וכשהגענו למופע גילינו שכל שאר הנוכחים בקהל הם חברי ועד עובדים כלשהו שקנו כרטיסים בחצי מחיר. ככה העברנו לנו ערב מוזיקלי בנעימים, יחד עם ניסים מהתפעול וכוכי מהשירות־לקוחות.
כל בוקר קמה אחת שלמדה כמה טריקים יפים של עריכה ומחליטה שהייעוד שלה הוא להשלים הכנסה מקוד קופון. השמועות אומרות שיש איזו אחת, אל קופונה, שמרכזת בעמוד שלה את כל הקופונים כולם
יש מצב שפספסתי איזה משהו באבולוציה של השיווק. העולם הצרכני כולו מתנהל במתכונת של קופונים, ורק אני נשארתי מאחור. לא יודעת למה בעצם. אבל הסיכוי שאראה קופון כלשהו, גם אם הוא של מוצר שאני צריכה, ואזכור לשמור אותו לזמן השימוש או הסיכוי שבכלל אלך ואחפש מיוזמתי איזה קוד הנחה לנעליים שרציתי וארוץ לקנות אותן מחנות המפעל ביהוד, הוא שווה ערך לסיכוי שאשתף פוסט על איזה צימר חדש שנפתח בצפון בדף הפייסבוק שלי, רק כדי לזכות בהגרלה בין עוקבים בשני לילות, באמצע השבוע, בחצי מחיר, בלי כפל מבצעים.
אלא שמתברר שמסביבי ייהום הסער, וכולם מנהלים מרדף אינסופי אחרי קופוני הנחות. את שיאה של התופעה אפשר לזהות באינסטגרם, שם אמהות עסוקות מפרסמות לך כל מיני סרטונים מפתים שמתחילים במילים "אתן לא מאמינות מה מצאתי ב…", ובסופם כמובן משתפות את קוד הקופון האקזוטי על שמן. שהרי אין כמו להיכנס לחנות מעצבות, לעמוד בתור לצד פשוטות העם שאינן עוקבות אחר השכנה שלך ולומר בקול את קוד הקופון "צילה", ולזכות בעשרה אחוז הנחה על אותה שמלה.
והרשת מלאה בצילות כאלה, מתברר. כל בוקר קמה לה איזו אחת שלמדה כמה טריקים יפים של עריכה בקאפ קאט, ומחליטה שהייעוד שלה בעולם הוא להשלים הכנסה מקוד קופון. עד כדי כך התפתח התחום, שהשמועות אומרות שיש איזו אחת, אל קופונה, שמרכזת בעמוד שלה את כל הקופונים כולם!
ורק אני מסתובבת בעולם בתחושה אבודה על שאיני מבינה את הקונספט. בייחוד לא כשאני נכנסת לאתר האונליין של הסופרמרקט ומתחילה הזמנה, שבסופה מודיעים לי שעל כמה מהמוצרים שבחרתי יש קוד קופון, וכל מה שצריך לעשות כדי להשיג אותו הוא לעבור ללשונית קופונים שנמצאת שני סנטימטרים משם. רגע, לא הבנתי. אם גם ככה כל הגולשים חשופים לקופון הזה, למה שזה לא יהיה המחיר הרשמי של המוצר? בשביל מה לעייף אותי בעוד הקלקות עבור קופון שכל אחד יכול להשיג בעצם?
כבר כמה שנים שהעולם מתנהל במציאות משונה שכזאת, שבה איש אינו רוכש אף מוצר במחיר קטלוגי. כולם אוספים קופונים בזמנם החופשי, והמחיר שלהם הוא בעצם מחיר השוק האמיתי. בחיי, זה שובר שיאים של טמטום לפעמים. פעם נקלעתי לאיזו חנות בגדי ילדים מפורסמת, היה שם מבצע של "קנה 2 קבל 3". אמרתי לעצמי וואו, פרגנו, איך בכלל משתלם להם למכור ככה? ואז התברר שהם העלו את תג המחיר של חליפת טריקו פשוטה לגן, שמחירה הממוצע בשוק מגיע גג לשישה שקלים, ל־200 שקלים! חברים, אתם עושים צחוק? אפילו ורסאצ'ה לא מוכר בתחילת עונה בתעריף כזה.
ואני רק מתגעגעת למוטי מחנות הירקות, שהכול ידעו שהמחירים על המדפים שלו הם לתיירים בלבד, אבל למי שהכיר הוא תמיד עשה מחיר. וכשהייתי מגיעה אליו ואומרת "מוטי, בכמה תיתן לי את התפוחים?" היה עונה "זה תשעה שקלים לקילו, אבל בשבילך יאללה, שיהיה שבעה". הקופונים של מוטי לא היו כתובים באף עיתון, והם היו באמת מותאמים ואישיים. לכל איש היה קופון, וכולם שילמו המון.
