הגבול בין קומדיה לדרמה מעולם לא היה חזק במיוחד, ובשנים האחרונות נראה שכמעט כל סדרה חדשה שיוצאת תחת ידיהן של חברות ההפקות הגדולות מתמקמת איפשהו בין שתי הסוגות האלו. אבל במקרה של "בארי", שבימים אלו נכנסת לסוף עונתה הרביעית והאחרונה, הגבול נמחק לחלוטין והתוצאה היא אחת הסדרות המוזרות והמעניינות ביותר על המסך.
הסדרה מגוללת את סיפורו של בארי (ביל היידר), יוצא מרינס שהפך לרוצח שכיר יעיל במיוחד ואז החליט לעזוב את המקצוע כדי ללמוד משחק בהוליווד. שם הוא פוגש שחקנית צעירה בשם סאלי (שרה גולדברג) וכן את המורה שלהם למשחק, ג'ין קוסטינו (הנרי וינקלר) – שחקן מבוגר שנבעט מעולם הקולנוע וכעת מפרסם את "השיטה" שלו כדרך בטוחה להצליח בביזנס. אך דרכו של בארי אל האורות המנצנצים לא קלה במיוחד, והעבר ממהר להשיג אותו בעיקר בדמותו של הבוס שלו מחייו הקודמים, פיוקס (סטיבן רוט). כחלק מהעבודה של בארי בלוס־אנג'לס אנחנו נחשפים גם לדמויות משנה כמו נו־הו האנק (אנטוני קריגן), גנגסטר צ'צ'ני מוזר שלוקה באלופציה, כריסטובל (מייקל אירבי), יריבו הבוליבי והאקסצנטרי לא פחות, ושלל דמויות ויצורים נוספים.
עם התיאור הזה, והעובדה שהשחקן הראשי והיוצר ביל היידר מוכר בעיקר מהקומדיות הקורעות שלו, היינו מצפים לקומדיית פשע מהנה. ואכן, כך היא אולי התחילה. אבל עם כל פרק וכל עונה, בארי הפכה במהירות מסיפור קליל ומשעשע לדרמה כבדה שמוחצת את לב הצופה ואז, רק ליתר ביטחון, דורכת עליו עוד כמה פעמים. מצד אחד אנחנו צוללים לעולמן הרגשי של הדמויות, ומגלים שכבה אחרי שכבה של פוסט־טראומה, חרדה ודיכאון ועוד (ובמקרה של בארי, אישיות גבולית אם לא פסיכופטיה). ומצד שני, העלילה בעצמה גם הולכת ומחשיכה, עם שלל טוויסטים, הידרדרויות מוסריות וסצנות של טרגדיה אמיתית.
העונה הרביעית, שלשמה התכנסנו היום, לוקחת את כל התיאור הזה ומוסיפה לו גם אלמנטים של אימה. בלי ליפול יותר מדי לספוילרים, למעשיהם של בארי והסובבים אותו בשלוש העונות הראשונות היו השלכות כבדות, וכעת בעונה האחרונה הכותבים מבקשים להציג את ההשלכות במלוא כיעורן. למען הסר ספק, עדיין יש רגעים של הומור קורע מצחוק (סצנה קצרה בפרק השלישי הפכה למם חמש דקות אחרי שהפרק שודר), אבל בין לבין, העלילה נהייתה כבדה, דרמטית וקצת קשה לעיכול – ובאותו זמן, מרתקת.
כמו ג'ורדן פיל לפניו, היידר הצליח לשנות לחלוטין את התפיסה שלו בהוליווד ולהוכיח שהוא מסוגל להרבה יותר ממערכונים וחיקויים מצחיקים. רק שבמקום לעשות את זה בסרטי אימה עם יותר מדי מסרים חברתיים שמאלציים, היידר הפיק אמנות טלוויזיונית ייחודית, עד שקשה לחשוב על מקבילה לסדרה הזו. מבחינת קו העלילה, האווירה שבכל פרק ומוכנותם של הכותבים לקחת סיכונים ולשבור כללי יסוד סיפוריים, בארי עומדת לבד. לעיתים מוזרה מדי, לעיתים כבדה מדי, אבל תמיד טובה, תמיד סוחטת ותמיד משאירה טעם לעוד – אולי רק אחרי שנעשה הפסקה קטנה. מהבחינה הזו, מזל שעוד יש סדרות שמפרסמות פרקים שבוע אחרי שבוע, כי לא היינו שורדים בינג'.
