זה עלול להיות מעט מפתיע, אך מסתבר שגם גיל 56 הוא הזדמנות נפלאה להתחלות חדשות. במיוחד באותו עולם קסום ומסתורי שנקרא "הקולנוע", שם הכל יכול לקרות, בכל זמן. כך שחקן מצליח שעבד עם כולם, ועשה כמעט הכל, בצעד דרמטי במיוחד עבר לצד השני של המצלמה.
בסרט "כולם מחכים רק לי", אקי אבני לא רק מככב בתפקיד ראשי, הוא גם הבמאי. נכון, הוא בוודאי לא הראשון שעושה את הצעד הזה, גם לא בארץ, אבל את המעבר הזה אל מאחורי הקלעים, הוא לא עשה בשקט.
ב"כולם מחכים רק לי" אבני החליט להיצמד לשיטת "הכל או כלום" ולשחרר לאוויר העולם יצירה עם חותם ברור שלו. כבר בנאום הפתיחה הארוך שנשא בפרמיירה שהתקיימה בראשון האחרון, הוא חשף כי בסרטו מככבים לא פחות מ-31 שחקנים – רובם מוכרים מאוד – כמו דנה פרידר, מאור שוויצר, צחי הלוי והרשימה עוד ארוכה. כל שחקן מקבל זמן מסך משמעותי, ורבים מהם זכו לגלם גם דמויות בנויות ועמוקות.
מעבר לבחירה ליצור סיפור רב ענפים, אבני גם לקח על עצמו לספר סיפור ללא עלילה המשכית רגילה, ולהציג עולם אומנותי די זר במסכי הקולנוע פה בארץ. במילים פשוטות, למרות שהוא מתחיל בתחומו, הוא בחר ללא היסוס לרוץ דווקא במסלול המתקדמים. האם הייתה זו הבחירה הנכונה? עוד נגיע לזה, אך לפני כן, העלילה.
בסרט "כולם מחכים רק לי", צריך להיות מרוכזים כבר מעכשיו. הגיבור הוא יהונתן, מפיק סרטים ישראלי שהפך לשם דבר וזכה בדיוק בפסלון היוקרתי של קאן. אשתו (גלית הרשקוביץ) מארגנת עבורו מסיבת הפתעה בביתם המפואר ומזמינה את כל יקיריו ומכריו. בעוד הוא מאזין לה משוחחת בטלפון ומבין שמאורגנת עבורו מסיבה, עורך הדין שלו (איציק כהן המופלא) יושב אל מול שני עבריינים המעוניינים לקנות את חברת ההפקות, ששקועה עמוק בביצת חובות.
יהונתן מרגיש שמשהו אינו כשורה, ועל כן בהחלטה של רגע מרשת את ביתו במצלמות וממתין במכונית בכדי לשמוע את כל מה שהאנשים סביבו (בניהם דנה פרידר, מאור שוויצר, אורי הוכמן, צחי הלוי ונועם קליינשטיין כבתו) חושבים עליו, ולא העזו להגיד לו בפנים. זה מתחיל בעקיצות קטנות ונגמר בבגידות גדולות. מכאן רוב הסרט נע בין יהונתן הפגוע והמזועזע במכונית, לבין המסיבה שהדיאלוגים בה הולכים ונהיים קרינג'יים יותר ויותר.
אמנם יש כאן גיבור שעובר מסע, ועד כאן הכל כשר מבחינת סיפור קולנועי. אך לאחר ההיכרות עם העולם הקשוח של יהונתן, אין התקדמות רבה מעבר להבנה שכל מי שהוא מכיר שונא אותו בדרך כזו או אחרת. כבר מהפתיחה מגיעות זוויות צילום אקסטרה אוונגרדיות, שוטים ארוכים מאוד ומשפטים עמוקים, לפעמים עמוקים מדי. מהבחירות האומנותיות האלו באמת אי אפשר להתעלם, אבל הסיפור, ועוד אחד שדורש קצת מחשבה מהקהל, הולך ונעלם ביניהן.
הרבה במאים התחילו עם אמירה משלהם. נוקבת כזו, שמבהירה היטב כי הם לא יהיו כבמאים שבאו לפניהם. כך גם בסרט כולם מחכים רק לי. הסרט של אבני הוא בהחלט כזה שנחרט בזיכרון, ומספק רגעים קולנועיים יפים מאוד, ואפילו מצוינים. אך הוא גם מתאמץ בבירור להיות מלך הכיתה למרות שזה יומו הראשון בבית הספר. גם לו היה מוריד את הרגל מדוושת ה"אוטר", עדיין היינו יכולים להכיר בכך שנולד כאן במאי חדש, מוצלח ויצירתי, מבלי לנסות להבין זאת בכוח.
"יש לי אהבה חדשה בחיים, ולהתאהב בגיל שלי, בצורה כזאת, במשהו שאתה עושה כל החיים – זה פשוט מטורף", סיפר אבני הנרגש על בימת סינמה סיטי גלילות, "עוצמות בלתי רגילות. זה סוף מסע שלנו ותחילת מסע של הקהל עם הסרט הזה. אני מודה שכשהמפיק דורון ערן הציע לי לביים את הסרט, אמרתי שאני צריך לחשוב על זה קצת. אבל היום, הבנתי".
