ביום שגרתי למדי לפני כמה שנים, ישבתי לעבוד מבית קפה שכונתי. מישהו ניגש אליי ושואל אם הכיסא לידי פנוי. הרמתי את הראש מהלפטופ, ואמרתי לו: ״היי! מה שלומך?״. הוא כמובן לא הבין מי אני או מה אני רוצה ממנו. שנייה לפני שבאתי להזכיר לו מאיפה אנחנו מכירים כל כך טוב, אני קולטת שמעולם לא החלפנו מילה, ושכמה חודשים טובים לפני כן, הוא פשוט ישב מולי באוטובוס בנסיעה עירונית קצרה.
ובכן, לא מדובר בתקרית חד־פעמית. בפעם אחרת התארחתי בארוחת ערב אצל חברים. אחת הנוכחות נראתה לי מוכרת מאוד וידעתי בוודאות שנפגשנו פעם. כשאמרתי לה שאנחנו מכירות, היא ענתה בנחרצות שאין סיכוי. אני התעקשתי שנפגשנו, והיא בשלה – ״תקשיבי, אין שום סיכוי שאי פעם נפגשנו – אני לא חיה בארץ״. עברתי על כל אפשרויות ההצטלבות וכלום, לא פיצחתי את העניין.
המוח שלי לא הרפה וכמו באפקטים של סרט בלשים, התחיל מסלול הצלבות מידע בתוך ראשי. עד הקינוח כבר הבנתי שאין סיבה שהיא תזכור שתשע שנים קודם לכן, היא עמדה ליד חברה שלי לזמן משוער של 40 שניות, שהצביעה עליה וסיפרה שהיא נמצאת בביקור קצר בארץ וטסה חזרה היום.
ירשתי מאבא שלי המתוק זיכרון מוגזם לפרצופים. והוא סיפק לי לא מעט רגעים מביכים לאורך השנים. (גם הזיכרון וגם אבא). אני לא יודעת למה זה קורה, אבל איכשהו כל פרצוף שאפגוש, ולו לזמן הקצר ביותר, נחקק לי במוח כאילו לכל הפחות שירתנו יחד או החזקנו ידיים בטרק בנפאל. פעם אחת גם אמרתי שלום למישהו שזיהיתי מתמונה של מישהו אחר בפייסבוק, אבל זו כבר בעיה אחרת.
עם השנים הבנתי שאני יוצאת קריפית בכל פעם שאני מספרת לאנשים שאין להם מושג מי אני, מהיכן אנחנו מכירים. אז הפסקתי לחשוף את עצמי, והתחלתי להתנהג כאילו לא נפגשנו. אבל אז נתקפתי חשש שאולי גם לאדם שמולי יש זיכרון מוגזם לפרצופים והוא כן מזהה אותי. ואם אני לא אומרת שלום אולי יצאתי סנובית? ומה עדיף, שיחשבו עלי שאני סנובית או סטוקרית? ומה דחוף למוח שלי לשריין כל כך הרבה מקום רק לפרצופים שהוא פגש לרגעים ספורים? משאב מבוזבז בחיי. אבל עד שאחליט על טקטיקה רצויה – תעשו לי טובה, אם זיהיתם אותי – פשוט תגידו שלום.
