כולנו מכירים את הנוהל. זה מתחיל בהצעת אירוסין מושקעת שהתיעוד שלה עולה בדרך כלל לאינסטגרם, פייסבוק או לכמה קבוצות וואטסאפ נבחרות, ומשם השמועה כבר פורשׂת כנפיים. השלב הבא הוא הזמנה מצולמת עם כמה פרחים מסביב, שעדיין, משום מה, מעוצבת בדף שמיועד להדפסה משני צדדים. לצד ההזמנה מופיע איזה לינק כחול וחמוד שמפנה היישר לגוגל פורמס, או לאיזו אפליקציה נידחת שמבקשת מכם לעשות את הצעד המפחיד כל כך עבור אנשים שלא יודעים מה יהיה איתם מחר – לאשר הגעה.
אם עברתם את המשוכה הזאת בהצלחה, תגיעו לשלב שלשמו נתכנסנו: קבוצת הטרמפים. לרוב מדובר בקבוצת וואטסאפ עם רמת פעילות ירודה במיוחד, פרט לבחור אחד ששואל פעם ביום לכל הפחות אם יש מישהו שיוצא מרמת הגולן, ולא זוכה למענה. יומיים לפני המועד הנקוב בהזמנה מתעוררת הקבוצה לחיים ומקבלת עשרות הודעות דוגמת "יוצאת ממעלה יהוחפץ אבל עוברת בדרך בגבעה ליד ואוספת עז אחת, אם זה לא מפריע", או "יוצא ב־18:13 מאלקנה אבל לא סובל מאחרים", וגם "יוצא עוד 5 דקות מרחביה", הוא ככל הנראה יהיה מלא שתי דקות אחרי שכתב את ההודעה.
פרט לסטודנטים עמוסים שאינם עובדים ומבקשים השתתפות בהוצאות הדלק, לרוב הטרמפים המדוברים הם חינמיים. המסלול נגמר תמיד במרחק של חמש דקות הליכה מהיעד לכל היותר, אך מתחיל היכן שקובע הטרמפ. אם אתם בני מזל, תזכו להתחשבות קטנה. אם בחרתם בטרמפ שהצהיר שהוא לא אוהב מאחרים, כנראה שהוא לא יעצור לכם בשום נקודה שאיננה נמצאת בדרכו. הנהג סביר לרוב, והמשותף לכם – החתן או הכלה, יוכלו לשמש נקודת פתיחה עבור נושאי השיחה שחובה שתתנהל לאורך הדרך, אך בשום אופן לא לאחריה. עם הגעתכם לאולם ישמור כל אחד על קשר עם חבריו משכבר בלבד, ובשום אופן לא ייגש להשלים פרטי מידע חסרים עם נהג הטרמפ.
המזגן נעים, ומגיע לכל אזורי הרכב, כל עוד לא מדובר בבחורה עם העז בבגאז' – אצלה החלונות הפתוחים יוכלו לסייע. גרף הצפיפות ברכב מושפע באופן ישיר מהגילים של הזוג המאושר ואורחיהם; ככל שהם צעירים יותר – כמות המכוניות קטנה וכמות החברים גדלה, ובהתאם לכך עולים הצפיפות והביקוש לכל רכב נוסע. איפשהו באזור גיל 25־26 היחסים מתאזנים, ובגילים היותר מתקדמים יש שמועות שאנשים מציעים טרמפ מרחביה ונותרים בודדים לאורך כל הדרך. הפסקול של הנסיעה מעוצב לרוב על ידי רמת הקרבה וההתרגשות מהחתונה, ובכל מקרה השיר "לא ייאמן היא אמרה לו כן" יושמע ככל הנראה לפחות ארבע פעמים. בדקה.
לקראת ההגעה לתחנת היעד הכינו את עצמכם לשאלה הטעונה: "אתה מתכנן לחזור איתי?". השאלה התמימה הזו טומנת בחובה התחבטות לא פשוטה, מצד אחד ברור לשניכם שכל עוד יש לך חלופה אחרת, של חבר קרוב יותר או מסיע עם יעד נוח יותר – אתה תעדיף אותו. מצד שני, אף אחד לא רוצה להיתקע באמצע הלילה בצומת ברכיה עם חצי בקבוק ואן־גוך ביד. לבסוף, כאשר בצער רב תיאלצי לחזור עם הבחור שאיתו הגעת, שאז עוד נתת צ'אנס לכל הניסיונות שלו להתחיל איתך, תיאלצי לסבול את הניסיונות עוד כשעה, כאשר עכשיו כבר אין עוד שום סיכוי, כיוון שרחבת הריקודים נתנה בו את אותותיה.
לקוראים הנכבדים ילידי שנות האלפיים ראוי להוסיף, כי לכלי התחבורה הנ"ל קיימת גרסה קדם־וואטסאפית שבה היו הנוסעים מחפשים את הטרמפ שאיתו יחזרו לביתם בעזרת טוש (ובגרסאות היותר מושקעות היו מספר טושים בצבעים שונים) ולוח מחיק שהוצב במרכז רחבת הריקודים. על הלוח הייתה מצוירת טבלה, שבה אנשים מילאו את היעד שאליו הם מתכננים לנסוע לאחר החתונה, ואת מספר הטלפון שלהם. מקובל היה, שלכל אירוע מגיע לפחות בדרן אחד שכותב ליד המספרים של שמות הבנות שהוא לא מעוניין בטרמפ, אך כן מעוניין להיפגש.
