תשמעו סיפור, את השבוע האחרון העברתי במעין מסע תגלית ברחבי ישראל, הצטרפתי לתוכנית מדהימה ששמה "ריאליטי", שבוחרת "סטוריטלרס" מרחבי העולם, בעיקר מארצות הברית, במאים, סופרים, עיתונאים ויוצרי תוכן, ולוקחת אותם לסיור מעורר השראה ופוקח לב ברחבי ישראל. זה היה שבוע מרגש ואינטנסיבי, אני צריך עוד כמה ימים כדי להבין את החוויה המשונה והמרגשת הזו שעברתי שם, אבל רציתי לספר לכם על רגע אחד, מטלטל ומשונה, וגם קצת מעצבן אולי, שהיה שם, ומעשה שהיה כך היה.
באחד הלילות בטיול, אכלנו ארוחת ערב במקום ששמו FeelBeit – מרכז קהילתי חברתי מרגש בירושלים, שמנסה להרבות שלום בעולם וליצור גשרים של היכרות פשוטה בין האוכלוסייה היהודית והפלסטינית בעיר, וכשסיימנו לאכול קיבלנו הופעה מצמד מגניב ששמו דוגרי – זמר ישראלי ששמו אוריה, וזמר פלסטיני ששמו סאמח, ששרים ביחד שירים בערבית ובעברית, ומציפים את הקשיים ואת ההזדמנויות בסכסוך הישראלי פלסטיני שבתוכו אנחנו מתבוססים. וואלה יש להם שירים יפים, קשים מאוד, וחודרים מאוד, ואמיצים מאוד וכנים מאוד, יש בהם הרבה כאב, אבל יש בהם גם נחמה, קשה להסביר.
דוגרי שרים את השירים שלהם בערבית ובעברית, אבל כדי שהחבר'ה בקבוצה יבינו על מה הם שרים, הם הקרינו מאחורי הבמה את הקליפים שלהם, עם כתוביות גדולות וברורות באנגלית. ובשיר השני שהם ביצעו, הפזמון של השיר היה "אין לי אוויר". כשהם שרו את זה ביחד, הכתובית באנגלית הייתה We can’t breathe, וכשהם שרו את הפזמון בנפרד, הכתובית שהוקרנה מאחוריהם הייתה I can’t breathe. שכוייח, עד כאן ההקדמה לסיפור חחחח.
ובסופו של המופע, סאמח ואוריה הזמינו את הקהל לשאול שאלות, ואחת המשתתפות בקהל, ניקי שמה, נעמדה פתאום, והתחילה לדבר. המופע שלכם מאוד יפה ומרגש, היא אמרה בקול רועד, אבל אני רוצה שתדעו שאני מאוד מאוד נפגעתי מכם! אתם לא יכולים לתאר לעצמכם כמה נפגעתי מכם! וכשהיא אמרה את זה, הקול שלה ממש רעד, והאוויר בחדר התמלא במין מתח כזה, מוזר וקשה וחד, וניקי אמרה, אתם השתמשתם בביטוי I can’t breathe, אתם לא יכולים להשתמש בביטוי הזה! זה ביטוי ששייך למאבק של הקהילה השחורה! אתם לא יכולים להשתמש בו! אני נפגעתי באופן אישי, אני הרגשתי שאתם רומסים אותי, ושאתם מזלזלים בי, אתם לא יכולים להשתמש בביטוי הזה! אתם לא יכולים להשתמש בביטוי הזה! זה מה שהיא אמרה, וכשהיא דיברה היא התחילה ממש לבכות, וכולם שתקו ובלעו את הרוק והתביישו, זה היה רגע קשה, מוזר ומביך וכואב. קשה להסביר.
ניקי נפגעה מהביטוי I can’t breathe, כי הוא היה הסלוגן של תנועת המחאה הגדולה שהתפרצה בארצות הברית לפני שלוש שנים – Black Lives Matter. במשך חודשים ארוכים נלחמו המוני המפגינים בתופעת האלימות המשטרתית הגזענית, זה סיפור כואב מאוד, ומרגש מאוד, ועצוב מאוד, אבל הוא לא קשור! בשום אופן! ובשום היבט! להופעה שבה היינו! הוא פשוט לא קשור! בהופעה שבה היינו שמענו שיר בעברית! ובערבית! שמתאר את המחנק שהזמרים מרגישים מהמציאות האלימה בישראל. זה נכון שהתרגום של השיר לאנגלית משתמש באותן מילים מפורסמות. אבל כל מי שהיה שם בחדר, הבין שהמילים הללו מתארות את המצב הנפשי של הזמרים בשיר. והעובדה שניקי נעלבה! עד עמקי נשמתה! מהשיר הזה! ובכן, העובדה הזאת אומרת דרשני. חחחח איזה ביטוי דבילי זה "אומרת דרשני".
בסופו של דבר השאלה שיש לשאול היא – של מי הסיפור. של מי הסיפור! כשאמריקנית יושבת בהופעה של פלסטיני וישראלי, שמופיעים בירושלים, ומדברים על הסכסוך המדמם שבין שני העמים, כשהיא יושבת מולם ונפגעת! עד עמקי נשמתה! מ"חוסר הרגישות שלהם" – היא בעצם מסובבת את המצלמה לכיוון שלה. עכשיו זה הסיפור שלה! עכשיו כולם צריכים לחשוב על הסיפור שלה. ואם זה הסיפור שלה, איך ייתכן שהם משתמשים בביטוי הזה. איך ייתכן שהם לא מתחשבים בה!
ניקי לא העלתה על דעתה, שאוריה וסאמח שרו שיר בשפה שלהם, בארץ שלהם, על הסיפור שלהם. היא לא העלתה על דעתה! שרוב הישראלים ורוב הפלסטינים לא מחוברים לחדשות באמריקה, ולא מחוברים לרגישויות הטרמינולוגיות של אמריקנים. וגם אם הם היו רגישים! מותר לישראלי ופלסטיני לכתוב שיר שיש בו את המילים "אין לי אוויר". אין בזה שום דבר פוגעני. זאת האמת. ניקי לא הצליחה לשאת את העובדה שלמילים הללו, שכל כך מזעזעות אותה, אין שום קשר אליה. שהרי הסיפור הזה הוא הסיפור שלה. היא הסיפור.
המהפכה הקופרניקאית שינתה את העולם. פעם אנשים האמינו שהשמש ושאר כוכבי הלכת מסתובבים סביב כדור הארץ. שהרי אנחנו מרכז היקום. אנחנו הסיפור. אבל אז בא קופרניקוס הנודניק, וגילה לנו את האמת. אנחנו לא מרכז היקום, אנחנו מתרוצצים סביב השמש, וסביב עצמנו חחחח, ביחד עם עוד כמה כוכבי לכת אחרים. אנחנו חלק מסיפור גדול יותר. ויש עוד סיפורים בעולם. יש עוד סיפורים בעולם! וכמו כדור הארץ, כך גם בני אדם. גם אנחנו מסתובבים סביב עצמנו, גם אנחנו מקיפים את עצמנו, גם אנחנו שקועים בעצמנו, מבוקר עד לילה, קמים וישנים בתוך הגוף שלנו, בתוך התודעה שלנו, בתוך הסיפור שלנו. אנחנו שקועים בעצמנו, זה נכון, אבל יש עוד "עצמנו" בעולם הזה. יש עוד אנשים, עוד סיפורים, עוד כוכבים בוהקים. ואם נחיה את חיינו באמונה שאנחנו הסיפור היחיד בעולם, נהיה בוהקים ובודדים כמו השמש. שכוייח זאת דעתי.
