מופעי האימים שצצו אתמול בהפגנה בבני בברק לא עשו טוב על הלב של רבים. הבולט מכולם אולי, מעבר לניסיון לתקוף צעיר חרדי במקל של דגל ישראל, היה תיעוד של מפגין מסמן בידיים תנועות של של ספירת מזומנים לעיני תושבי העיר החרדית כמנסה לרמוז שהם רק רוצים לקבל כסף.
מעבר למחזה הלא נעים, הפוגע והטיפשי – צריך לומר ביושר: צעיר חרדי שבוחר לקיים את מהלך חייו סביב בית המדרש – הדבר האחרון שאפשר לומר עליו זה שכל עניינו זה לקבל כסף. למעשה, הוא בחר בחיים שיש בהם הרבה דברים, אבל כסף אין שם. בכל עבודה שיבחר מחוץ לבית המדרש, אפילו משרה עם שכר מינימום, הוא ירוויח יותר מאשר כתלמיד בישיבה.
לא מתעשרים ממלגת אברך, גם אם הממשלה תגדיל אותה בכמה מאות שקלים לחודש. חיי משפחה של אברך המצוי כל יומו בכולל מבוססים על צמצום. האוכל הפשוט ביותר, חטיפים שנמכרים באריזות 10 ב-10 והטעם שלהם לא פעם רחוק מאד מהממתק שאותו הם מתיימרים להחליף. בגדים וספרי לימוד – מעבירים מילד לילד, בהרבה משפחות של לומדי תורה אין רכב פרטי ומתניידים בעיקר בתחבורה ציבורית. אפשר לומר על מי שבחר באורח החיים הזה – שכל עניינו זה לקבל כסף?
גם 'פרזיטים' ו'בטלנים' – הן קריאות שלא רק שלא יובילו לשום הסכמה או גשר, הן גם רחוקות מאד מהתחושה של הבחור לומד התורה. צעירים חרדים, לכל הפחות בכוונתם, מעולם לא נמלטו ממשימה לאומית. מבחינתם הם הקדישו לה את כל חייהם. החזקת התורה, שמירה על מסורת למדנית של דורות על גבי דורות – דרך עמל תורה מהבוקר עד לשעות הלילה, זו שליחות שלקחו על כתפיהם תלמידי הישיבות. לכך מרגיש לומד תורה, חרדי או לא חרדי, שהוא מגויס במלא המרץ והמחויבות. הם לא מרגישים בטלה, הם חשים מחוייבות, אחריות, חריצות ונמרצות.
כמובן, אפשר לתהות מחדש ולהקשות על ההסדר הקיים בין המגזרים בישראל. אפשר לחלוק, להתווכח וגם לזעום. אבל מי שרוצה גם להגיע להסכמות – צריך לחשוב לרגע כיצד הדברים נראים מצדו השני של המתרס.
אם משהו ישתנה יום אחד, זה יתחיל מזה שלא יזלזלו במפעל חייהם של לומדי התורה. גם אם חושבים שהגיע הזמן ליצור שינוי.
