אשתי אמרה: "מה כבר יכול להיות מעניין בסרט על בית ספר? בטח יבואו מקסימום 50 איש". בהקרנה עצמה פגשתי את הח"כ לשעבר יהודה גליק, שאשתו חשבה באופן דומה, ולא הגיעה. כשהגענו לאולם 3 בסינמטק תל אביב, שבו הוקרן הסרט, גילינו אולם בן מאות אנשים, מלא מפה לפה. ולסרט עוד ציפו כמה הקרנות במהלך הפסטיבל. אשתי, שבסוף השתכנעה להגיע, לא רק שהופתעה מהנוכחות העצומה, אלא נדהמה לגלות שגם הסרט עצמו מרתק אותה.
המדובר בהקרנת הבכורה של הסרט התיעודי על מדרשית נעם – הישיבה התיכונית שבה גליק ואני, ועוד כ-5000 בוגרים, למדנו בנעורינו (גילוי נאות: גם אני אחד מן המרואיינים בסרט). הסרט, שהוא הגשמת חלום ישן של המפיק טל בכר – בעצמו מדרשיסט – ובויים על-ידי שותפו הקבוע יאיר אגמון, הוקרן ביום חמישי שעבר, במסגרת פסטיבל הסרטים התיעודיים 'דוקאביב'.
'המדרשיה', שמו הפשוט של הסרט, היה מרגש וקשה לצפייה בו-זמנית. מרגש – משום שהוא החזיר אותנו אל המוסד שכולנו אהבנו בנעורינו: אל גן העדן הקסום שהשתרע על פני מרחב של כמה דונמים, בלב המושבה פרדס חנה, אל המדשאות הרחבות, וגם אל בית המדרש שבו בילינו לא מעט שעות, אם כי הרבה פחות מכפי שקיוו מורינו; ובעיקר החזיר אותנו אל הגיבוש החברתי והמחזורי, שהיה המצווה החשובה ביותר בעשר הדיברות של המקום, ואל חוויות העצמאות הנעורית שחווינו שם.
אבל הוא החזיר אותנו גם אל צידו השני של מטבע העצמאות: ההפקרות, שברבות השנים הלכה והתעצמה, עד שהשתלטה על המוסד בדמות מופעי ונדליזם ומרד אנרכיסטי בהנהלה, והביאה בסופו של דבר לקריסתו וסגירתו.
התמונות שהופיעו על המסך, מסרטונים שצולמו בזמן אמת, היו בלתי נתפשות: צעירים דתיים שרבים מהם היו גילום מילולי של הביטוי 'בני טובים', אפילו בתים יוקרתיים, נראו עוקרים כיורים ומשליכים פלורוסנטים לרצפה; מתפעמים – אפילו אחרי שנים – מעוצמת המראות. במקרה אחד הוצתה מכונית, ובמקרה אחר נראו תלמידים שרב כלשהו העז להעיר אותם לתפילה (או לבקש שיואילו לבוא לשיעור), מחציפים פנים וצוחקים בגלוי על הרב; יודעים שאין לו באמת יכולת להענישם. אם ינסה לכפות עליהם עונש, יתמרד כל המחזור ויברח, כפי שקרה לא אחת.
הרב דוד בלוך, ראש הישיבה האחרון שסגר את המוסד, מספר שפעם, בזמן בריחה קולקטיבית כזו, חיפשו המורים את התלמידים במשך יותר מיממה, וכשלא מצאו נאלצו להזעיק משטרה. השוטר שתיחקר אותו שאל בתמימות: כמה תלמידים נעלמו לך, ונאלם דום למשמע התשובה המהממת: 80. בלוך תיאר גם את האירוע שהיה לדבריו הטראומה של חייו: בתגובה לדרישתו להעביר אחת ממסיבות החגים ליום אחר מזה שתיכננו התלמידים, הם מילאו את כל קירות המוסד בכתובות גרפיטי שזעקו 'בלוך בן זונה'. הטראומה הייתה קשה במיוחד, משום שממש באותו יום הגיעו הוריו של בלוך, זוג חרדי תמים מבני-ברק, לביקור במקום. וכל זה נעשה למחנך שמסירותו לתלמידים הגיעה לרמה כזו, שגם שנים אחרי שהמוסד נסגר הוא עוד ביקר מדי שבוע בוגר שלקה בניוון שרירים.
ולמרות כל המראות הקשים האלה, יצאו רבים מהבוגרים שנכחו בהקרנה בתחושות ביקורתיות כלפי הסרט. הם הרגישו שהסרט משקף יותר מדי את האלימות, שהייתה דומיננטית במיוחד בעשור האחרון של המוסד, ופחות מדי את הסיבות שהביאו אותו מלכתחילה להיות מוסד כל כך מבוקש ויוקרתי, ובניגוד לחלק גדול מהתיכונים בישראל – גם אהוב ונערץ כמעט על כל בוגריו.
האמת היא שבכר, שניכר בו שגם הוא נמנה עד היום עם אוהבי המדרשיה, דווקא הביא בסרט לא מעט אמירות אוהבות, מהסוג של 'המדרשיה עיצבה את כל חיי', וכאלה שמציינות במפורש את יוקרתיות המוסד. אבל בתודעת הצופה, טבעי שתמונות של ונדליזם נחקקות עמוק יותר מתמונות של מקהלה חסודה שמזמרת בהיכל התרבות בתל אביב את שבחי המדרשיה. ומצד שלישי, ברור גם שלבכר, שלמד במדרשיה באחד ממחזוריה האחרונים וממילא חווה במיוחד את השנים הקשות, היה טבעי יותר להביא הרבה יותר פריימים אלימים מבוגרים ותיקים שיתרפקו על הימים היפים.
אם למישהו היה ספק לגבי עוצמת האהבה של אנשי המדרשיה למקום, מספיק היה לשמוע את הרב בלוך עצמו, שנכח בהקרנה, אומר לאחר מכן בכעס: הוא [בכר] שכח לציין שגם בשנים האלימות עדיין רוב התלמידים למדו כרגיל וסיימו בגרויות בהצטיינות. אפילו הוא נשמע פגוע מהאופן השלילי שבו הוצגה המדרשיה בסרט.
יתר על כן: בסרט מופיע בוגר בשם חגי רוסנק, המספר בגילוי לב על התעללות מינית שעבר במדרשיה על-ידי בן מחזור שלו, לאורך כל שנות הלימוד המשותפות. מה שהסרט לא מספר הוא שחוויות כאלה, למרבה הצער, הן נחלת כמעט כל מוסד חד-מיני, במיוחד כזה שיש בו חיי פנימייה והתלמידים ישנים בו. זאת ועוד: רוסנק עצמו, הבוגר הפגוע, הקים לפני כמה שנים קבוצת ווטסאפ המכונה 'אחוות בוגרי המדרשיה', והוא אחד הבוגרים הגאים ביותר במוסד שבו למדו. גם בוגר אחר שמרואיין בסרט, שהפך נכה לצמיתות שבועיים אחרי שהתחיל את לימודיו, לאחר שהתפתה ל'תרגיל אומץ' של קפיצה מגג אחד המבנים, מדגיש במקביל את אהבתו למקום, ואת העובדה שהוריו שלחו אחריו למדרשיה גם את אחיו הצעיר.
אז מה סוד קסמו של המקום, וההערצה אליו, למרות האלימות הרבה שהתפתחה בו לאורך השנים? נדמה שמדובר למעשה בשתי פנים של אותה מטבע: העצמאות האדירה שהמדרשיה טיפחה בתלמידיה; עצמאות חריגה מאוד בנוף השמרני של מוסדות חינוך בכלל, ומוסדות חינוך דתיים בפרט. המדרשיה קודם כל קלטה אליה תלמידים מכל קצות הציבור הדתי – גם מן האליטות האשכנזיות של רחביה וצפון תל אביב, וגם מערי הפיתוח של צפון ודרום הארץ; בימים שבהם סינון תלמידים מזרחיים, בוודאי מן הפריפריה, היה סימן היכר מובהק של מוסדות חינוך יוקרתיים. באותה רוח עצמה, בשעה שרוב הישיבות התיכוניות טיפחו פס ייצור של בוגרים שענה למודל אידאלי מדומיין כלשהו של ציונות דתית, המדרשיה נתנה לתלמידים מידה רבה של חופש להיות מי שהם. וכך, בין בוגרי המדרשיה ניכרו הרבה יותר חילונים והרבה יותר חרדים מאשר בין שאר הישיבות התיכוניות, וגם הרבה יותר יזמים, ואנשים שטיפחו קריירות עסקיות וציבוריות יוצאות דופן.
יתר על כן: במדרשיה טופח במודע מודל מרתק של 'אנרכיזם מבוקר'. בריחות לטיולים בסיני או בגולן היו עניין כמעט יומיומי, וכך גם ההגעה למקומות הטיול בטרמפים על-ידי תלמידים לבושים במדי צה"ל (בימים שבהם טרמפים היו מזוהה עם חיילים ולא עבירה פלילית). תלמידים לא פעם נענשו על העבירות האלה, וראש הישיבה הרב יגל עצמו, היה לעתים נוסע לחופי הים באזור פרדס חנה, לאסוף תלמידים שברחו. אבל עצם החזרה שוב ושוב על הדפוסים האלה לימדה שבמידה מסוימת, המוסד גם התגאה בגבריות העצמאית הזו של תלמידיו.
זה קשור כמובן בדמותו יוצאת הדופן של ראש הישיבה, הרב יהושע יגל. הרב יגל היה יהודי חרדי, שהחזון איש היה המנטור הרוחני שלו (אגדה אורבנית, שלא אתפלא אם היא נכונה, גרסה שהשם 'המדרשיה', ולא ישיבה תיכונית, ניתן למוסד אחרי שהרב יגל התייעץ עם החזון איש אם לקבל את ההצעה לעמוד בראש המוסד, ונענה בחיוב – בתנאי שהמוסד לא יתיימר להיקרא ישיבה). ומצד שני, הרב יגל גם התלהב מאוד מהאתוס הגברי, האקטיביסטי, של הציונות. במדרשיה נעשו אימוני גדנ"ע, ומכיוון שנוסדה עוד לפני קום המדינה (1945) תלמידיה הראשונים עוד הספיקו לשתף פעולה עם 'ההגנה'. בוגרים שהגיעו לעמדות פיקוד ביחידות קרביות היו נערצים במיוחד על הרב יגל, הרבה לפני שנעשו נערצים באופן כללי על חובשי הכיפות הסרוגות. והוא הדין בבוגרים שהגיעו למעמד משמעותי במקצועות מדעיים: רפואה, פיזיקה, ביולוגיה, וכד'. במדעי הרוח והחברה, לעומת זאת, הוא זלזל באופן גלוי וברור.
מצד שני, לרב יגל היתה גם כריזמה ואישיות חזקה במיוחד. זה מה שאפשר לו, כשחש שהעצמאות מתחילה להיות מוגזמת, לתפוס מחדש את המושכות; כמו להפסיק שביתה שיזמו תלמידים על עניין טיפשי כלשהו באמצעות צעקה אחת חד-משמעית, שהבריחה את כולנו חזרה לכיתות. אלא שאפשרות התמרון בין עצמאות התלמידים לאפשרות השליטה בהם הייתה תלויה באופן הדוק מדי באישיותו של הרב יגל. כשהוא הזדקן ונחלש, ובמיוחד כשפרש מתפקיד ראש הישיבה, כבר לא היה מי שיקיים את האיזון העדין. הצד האנרכיסטי גבר בקלות על הצד השמרני, ומכאן הייתה הגלישה די קלה ומהירה לעבר המראות שמתועדים בסרט. באופן מאוד סמלי, המדרשיה אכן הובאה לקבורה סמוך מאוד למותו של האיש שעמד בראשה ועיצב, לטוב ולרע, את דמותה.
