"חדשות טובות", בישר אתר טיים אאוט לקוראיו השבוע: "התוכנית להעברתה של ישיבת מעלה־אליהו מרחוב הנרייטה סולד אל רחוב קליי, תוך שמתאפשר לה להכפיל (לכל הפחות) את מספר תלמידיה ומספר המשפחות שהיא מפרנסת, באופן שעלול לשנות את צביון השכונה החילונית – נעצרה זמנית". גם הכותרת הייתה מעודדת, לפחות עבור המחנה הנאור בשכונה: "הלחץ עובד: העירייה תבחן מחדש את הגדלת ישיבת הימין המשיחי". חמישה ימים קודם לכן, הכותרת של טיים אאוט בנושא לא דיווחה, אלא קראה לפעולה: "בואו להפגין היום נגד ישיבת הימין הקיצוני".
לא צריך להיות דמגוג מדופלם כדי לדמיין את הזעקה שהייתה מתעוררת בעקבות ניסוחים אלה ודומיהם, שהתפרסמו השבוע בשלל כלי תקשורת, לו הוחלפו המילים "ישיבת מעלה־אליהו" ב"בר לקהילת הלהט"ב", או ב"מעון לבעלי צרכים מיוחדים" או ב"פנימייה לנוער בסיכון". לא שלא היו הפגנות כאלה במקומות אחרים, היו בהחלט, אבל אז הכותרות לא בישרו טובות אלא יצאו בזעם נגד השכנים החשוכים שלא מסוגלים להכיל את האחר.
פלורליזם, בהגדרתו הוויקיפדית, הוא "מערכי היסוד בדמוקרטיה הליברלית, שכן הוא מכיר בזכויות המיעוט", בתנאי שהמיעוט הזה מוצא חן בעיני הרוב. בארה"ב קוראים לזה NIMBY או not in my backyard (לא בחצר האחורית שלי, במקרה שפספסתם את לימודי הליבה). שם, במעצמת החירות והחופש והזכויות לכול, כולם בעד דיור בר־השגה לאוכלוסיות מוחלשות, מגובה בבתי תמחוי למוחלשים עוד יותר, אבל אם אפשר – במרחק בטוח מהשכונה המבוססת והמכובדת שטיפחו בעמל רב. אם אי אפשר, הם כבר יראו לרשויות מה זה. כאן אצלנו, בתמונת מראה מקוממת, הפלורליזם התרבותי מצמצם את עצמו לדעת, פותח את שעריו במקרה הטוב לנטיות מיניות לגווניהן, אבל בשום פנים ואופן לא לתפיסות דתיות – מוכרות ומסורתיות ככל שיהיו.
פתיחוּת זה חשוב, כמובן, וגטאות סגורים וחשוכים זה קטע של חרדים, לא של אנשים מתקדמים כמונו, אבל את הנאורות שלנו אנחנו אוהבים בצבע ובמרקם מסוים מאוד. כזה שאנחנו מכירים, מבינים. כזה שלא מאיים עלינו. כל השאר ייצבעו בצבעי הכפשה מאיימים. אם אלה חרדים, נכנה אותם עלוקות עד שיתגייסו וייכנסו למעגל העבודה; אם אלה חבר'ה שמתגייסים ונכנסים למעגל העבודה, נכנה אותם משיחיים וסגרנו את הפינה. קנאות חילונית? אנחנו? מה פתאום. אנחנו בסך הכול שומרים על עצמנו מהשפעות זרות. אנחנו בסך הכול, ובכן, חרדים.
הליברלים הדתיים והמסורתיים לא הצטרפו למחאה הזו – איש האופוזיציה גדעון סער אפילו התחייב להתפלל בחגים במעלה־אליהו לאות הזדהות – אבל היו מהם שחשו צורך להבהיר דווקא לראשי הישיבה ובחוריה מה מחריד בהם כל כך. כמו רודף שמלות סדרתי שמסביר לבחורה שהשמלה הקצרה שלה מטרידה אותו, הם ביקשו ללמד שיעור בצניעות דווקא את קורבנות מחאת השנאה. הם לא מצאו לנכון לתווך את האיכות האנושית והערכיות המרשימה של תלמידי הישיבה לשכנים המבוהלים, אלא דווקא לתווך לתלמידים את הסלידה מהם.
הציבור הסרוג, מצידו, לומד את הלקח. כשהוא מתיישב ביהודה ושומרון אומרים לו שהוא כובש לא לגיטימי. כשהוא מתיישב בערים המעורבות אומרים לו שהוא פרובוקטור שבא להבעיר אש. כשהוא בא לחזק את אוכלוסיית הפריפריה הוא חשוד במיסיונריות נצלנית, ואפילו תל־אביב החזקה והמבוססת מבקשת להקיא אותו ממנה מטעמי שימור איכות הסביבה הבורגנית. המגזר הדתי־לאומי מוצג בעשור האחרון כאליטה חדשה היושבת בכל מוקדי הכוח וההשפעה, אבל מטופל כמיעוט מאוס, נבעט בהתנשאות מרושעת אל השוליים, שלא ירים חלילה את הראש. אם יתעקש להתקיים במתכונתו הנוכחית, יידרש לחפש לעצמו עיר מקלט.
מפגש הדגלים
קיווינו שתבואו לרקוד איתנו. קיווינו שהדגל שאתם מניפים בקנאות מבורכת בחודשים האחרונים יצטרף לריקודגלים המסורתי, יזכיר שוב שהוא לא רק שלנו. הרי איימתם ברשתות שתעלו בהמוניכם לירושלים ביום חגה; "נהפוך את האירוע לשמאלני, נראה להם מה זה", צייצתם בנשכנות טוויטרית מתריסה, בלי להבין שעבורנו לא מדובר באיום אלא בהגשמת חלום. חלום דורות של רוקדים ברחובות ירושלים המשוחררת, שזה למעלה מיובל נאבקת על חיבורה, על חיבורכם אליה.
אם להודות על האמת, מעולם לא הבנו איך בחרתם לא להיות חוגגים־שותפים של המאורע ההיסטורי ההוא. איך הקו הירוק הפך אצלכם לקו אדום, גם כשאתם יושבים במרחק יריקה ממנו, מרחק ירייה – בעמק בית־שאן ובמודיעין; בפרדס־חנה וברחובות, בנתניה ובבאר־שבע. כשהטרמינל הקרוב למקום מגוריכם קרוב פי כמה למקורות הירי. איך מסיבות ההודיה על נס ששת הימים השתבללו לתוך מגזר הסרוגים בלבד, כשעזה שורקת יריות אזהרה מפני מה שמצפה לנו אם רק נשתחרר משחרור ירושלים וההרים והיישובים סביב לה.
לא פעם האשמנו את עצמנו: אמרנו שניכסנו לנו שמחה לאומית, ששמנו עליה כיפה, שכתבנו לה מילים אמוניות בלחן לא עממי וכך דחקנו אתכם הצידה. אבל זה תירוץ קל מדי, עצל מדי. תירוץ שמסתיר מאחוריו אמת מרה: הרבה יותר מדי גורמים הפכו את קריאת "סליחה שניצחנו" האירונית של קישון ודוש להטחת "חבל שניצחנו" מסוכנת ומבהילה.
אבל זה לא חשוב עכשיו. לא משנה בכלל. כי אם אתם מרימים את הכפפה ואת הנס והדגל, זו לבדה סיבה למסיבה. לא באתם בהמוניכם לחגיגות הבירה. לא באתם להשתתף, וגם לא "להראות לנו מה זה". ובכל זאת, היו מי שבאו להציץ ולראות מקרוב במה מדובר. באו להידבר ולהרגיש את הדופק של השירה האדירה, של אהבת הארץ בניכוי הדיבוב הדמוני שמלבישים עליה בחדשות. הלוואי שהם יגיעו גם בשנה הבאה; הלוואי שתגיעו גם אתם. הלוואי שהדגל הזה ימשיך להיות של כולנו, והלוואי שהמושג "כולנו" עוד יהיה בעל משמעות רב־גונית גם בשנה הבאה.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
