לקראת יום ירושלים, נזכרתי במילים של שיר אהוב: "מי חלם אז בכיתה, כשלמדנו לדקלם 'על חומותייך ירושלים הפקדתי שומרים', שיום יגיע ואהיה אחד מהם". את השיר "שומר החומות" כתב דן אלמגור לצוות הווי פיקוד מרכז, ויש בו לא רק אהבה גדולה לעיר קודשנו, אלא גם תיאוריה של הלמידה. החייל מספר כאן איך למד בבית הספר לדקלם את פרק ס"ב בספר ישעיהו, והיינו מצפים שימשיך בתלונה השגורה על השינון המשעמם והמחניק, שנשכח מיד אחרי הבחינה. אבל השיר מתפתח לכיוון אחר לגמרי: באמצע משמרת צבאית נזכר פתאום החייל בפסוקים ששינן כילד, וקולט שהוא מגשים ברגעים אלו ממש את הנבואה שלמד. הידע שרכש בילדותו הוטמע באישיותו, והפך לגורם מתסיס ומחולל זהות. האם גוגל יכול להחליף את החוויה הזו?
שרי החינוך שלנו נוהגים לדקלם סיסמאות בגנות השינון. לכן הופתעתי לשמוע את נאומו של השר יואב קיש בחידון התנ"ך, שהיה כמים קרים לנפש עייפה. קיש סיפר על חוויותיו כתלמיד: "רבים מהמבוגרים זוכרים היטב איך למדו לשנן את שאלתו המצמררת של יצחק אבינו: 'הנה האש והעצים, ואיה השה לעולה', את שירת דבורה, וכמובן – את קינת דוד על שאול ובניו: 'הצבי ישראל על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים'. את הפסוק הזה הקריאו לא אחת בטקסי הזיכרון. רבים מאיתנו זכרו חלק ניכר מהקינה, ורעד עבר בגופנו למשמע המילים הללו". אחרי שדיבר על גישות חדשות שערערו את לימוד התנ"ך, הוסיף השר: "משרד החינוך בראשותי יוביל מגמה שונה".
קצת הופתעתי מאהבת התנ"ך, ועוד יותר הופתעתי מההערכה לבקיאות ואפילו לשינון. למרות הפסוק "ושיננתם לבניך", מקובל אצלנו לזלזל בשינון. למען האמת, הדיון כלל איננו על "שינון" במשמעותו המילולית. יש רק מעט דברים שחייבים ללמוד בעל־פה, כמו האלפבית ולוח הכפל, ויש עוד מעט דברים שכדאי ללמוד בעל־ פה – כמה פרקים חשובים בתנ"ך וכמה שירים דגולים. אבל כשאנשים אומרים היום שהם נגד שינון, לא לכך הם מתכוונים. בדרך כלל הם מתכוונים לשלול את עצם התפיסה שצריך ללמוד גופי ידע מסוימים – במדעים, בהיסטוריה וביהדות. במקום זה הם מעדיפים ללמד "מיומנויות": הבנת הנקרא, יצירתיות, חשיבה ביקורתית.
וודי אלן סיפר פעם שאחרי שעבר קורס קריאה מהירה הצליח לקרוא את "מלחמה ושלום" האימתני בחצי שעה, והוסיף: "זה משהו על רוסיה"
הבעיה היא, אמר א"ד הירש, אחד מגדולי חוקרי החינוך בעולם, שאף אחד לא יודע איך להקנות את המיומנויות הללו. לדבריו, מחקרים מלמדים שיש רק דרך בדוקה אחת להעצים אותן: להקנות לילדים ידע רב. כשילד לומד הרבה על ספר יהושע, או – להבדיל – על הביולוגיה של החרקים, הוא יכול להבין בקלות טקסטים שעוסקים בנושא הזה, לבקר אותם, וגם להעלות רעיונות יצירתיים. עד כה לא נתגלתה שום דרך מוכחת להביא ילד – או מבוגר – להצלחה כזו בנושאים שלגביהם הוא בור גמור. החוקרות רצ'ט ולזלי הראו שתלמידים גרועים שיודעים הרבה על בייסבול יבינו טקסט העוסק בספורט הזה הרבה יותר טוב מתלמידים מצטיינים, שלא שמעו על בייסבול מעולם. העיקרון הזה עובד גם בתחומים חשובים יותר.
גם עיון באינטרנט מסייע לבורים הרבה פחות מאשר לידענים, בין השאר משום שהזיכרון שלנו לטווח קצר מסוגל לעבד בבת־אחת רק מידע מועט. וודי אלן סיפר פעם שאחרי שעבר קורס קריאה מהירה הצליח לקרוא את "מלחמה ושלום" האימתני בחצי שעה, והוסיף: "זה משהו על רוסיה". זה בערך מה שיכול אדם להפיק במהירות מטקסט בנושא שהוא לא יודע עליו כלום. או בלשון שרי החינוך הקודמים שלנו, זה מה שהוא יכול להפיק אם בעבר לא טרח "לשנן".
אנחנו סובלים היום ממחסור קשה במורים. מעטים מאוד מוכנים להיות מורים, והמנהלים מתקשים למלא את המערכת. בדרך כלל מסבירים שמקור המשבר הוא השכר הנמוך של המורים, וזו ודאי סוגיה שצריך לעסוק בה; אך בישיבות ההסדר השכר הרבה יותר נמוך, ושם דווקא יש תור ארוך של מועמדים להוראה. אז למה רק מעטים רוצים ללמד בבתי הספר? בין השאר, אולי בגלל הניהול הריכוזי של מערכת החינוך. מי ירצה להיות בורג קטן במכונה בינונית? אך על אלו נוסיף גם את אווירת הבוז לחוכמת העבר ולרכישת ידע. מי רוצה לעבוד במערכת שלדעתה כל הידע שצבר לא שווה הרבה, וחוכמתו אינה רלוונטית לדור הטיקטוק? במקום שמעריכים חוכמה וידע יש גם מורים מוערכים. יפה דיברת על חשיבותו של הידע, אדוני שר החינוך; עכשיו נצפה לראות אותך מחדיר את ההכרה הזו למערכת שהתרגלה לזלזל בו.
