באחד הבקרים השבוע נכנסתי לבית הקפה הסמוך לאולפן הרדיו. לפניי עמדו שני גברים בני שישים פלוס, שהתלבטו מול התפריט. בשלב מסוים קלטתי שאחד מהבחורים מביט בי בעיניים רושפות. התעלמתי. אני אומר המון דברים ואין ספק שחלקם יכולים לגרום לעיניים של אנשים מסוימים לרשוף. הבחור המשיך להביט בי ולסנן דברים לאוזנו של חברו, שהביט בי גם הוא בעיניים מזועזעות. הם הזמינו קפה, אני הזמנתי קפה, ויצאתי החוצה לרבוץ עד שתתחיל התוכנית.
לאחר כמה דקות של רביצה יצאו השניים מבית הקפה, ובשעה שחלפו על פניי ראיתי שהרושף עוצר וצועק לעברי משהו. הורדתי את האוזניות וביקשתי שיחזור על דבריו כי לא שמעתי. החבר שלו המשיך ללכת, כנראה כי הבין שהולך להתפתח עימות. הבחור אכן רצה להתעמת: "תתבייש לך, טינופת". אני מבין שאתה פחות מתחבר, אמרתי לו. "שב שם עם החיוך הזחוח שלך, יא אפס. אל תדאג, נעלים את כולכם, אתכם ואת החרדים". בשלב הזה ביקשתי ממנו לחזור שוב על הדברים, כי לא הספקתי לצלם ויש פה פוטנציאל ויראלי. הוא המשיך ללכת בעודו ממשיך לצעוק: "נעלים אתכם, אתם תהפכו לאוויר".
כמו שכבר אמרתי אני יכול להבין למה אנשים כועסים עליי לפעמים. מה שיותר עניין אותי היה הדחף של הרושף להכניס גם את החרדים לסיפור. הוא הרי עומד מולי, בחור חילוני למהדרין בסביבה חילונית לחלוטין, בבית קפה חילוני, עם מאפה בולגרית חילוני, ובכל זאת מרגיש צורך להכניס לסיפור את החרדים. כאילו יש כלל כרגע, בקרב הציבור הרושף, שקובע שאדם שלא טינף לפחות פעם אחת על חרדים במהלך היום לא יצא ידי חובתו.
קלים לזיהוי
אולי הדבר הכי גרוע שקרה לחרדים בתקופה האחרונה הוא שממשלת הימין התקפלה בכל הסיפור של הרפורמה המשפטית. כל עוד הרפורמה הייתה שם, למובילי המחאה היה קל להוציא אלפים מהבית. הפחד מכך שהימין ימשול אחרי שנים של משחק בכאילו הספיק לתדלק את מחנה השמאל ולהוציא אותו מהבית. אבל אז הימין הרכין ראש, והרפורמה נשלחה לבית הנשיא כדי לעשות חשבון נפש. כאן נתקלה המחאה בבעיה, כי קשה להמשיך למלא רחובות על ענייני ארנונה אחרי שדיברנו על דיקטטורה. אז מה עושים? צר לי על היאיר גולניות, אבל חוזרים לשנות השלושים.
אם נבודד את השבועיים האחרונים בלבד, אין כרגע מדינה מערבית שהאנטישמיות חוגגת בה יותר מבישראל. קריקטורות בעיתונים לאנשים שחושבים שהם חושבים מציגות חרדים עם עגלות של כסף, תנועות מחאה מגיעות לביתו של שר חרדי ומפזרות שטרות כסף מדומים, מודעות צועקות את הכותרת "בוזזים", ומנהיגי ציבור מצייצים ומארגנים מסיבות עיתונאים שבהן הם מזהירים מפני חרדים שהולכים לגנוב לכולנו את הכסף.
יש לי שני חברים חדשים שהכרתי לאחרונה, שניהם מחסידות בעלז (אם ככה כותבים באעלז. אני מוכן להתערב שגם האדמו"ר מבלעאז לא זוכר תמיד איך מאייתים בעלזא). אני יושב איתם מדי פעם והם באים לבקר אותי ברדיו ובפטריוטים. אנחנו מדברים ומתווכחים, ואני מגלה ולומד דברים מרתקים על אופן החשיבה של החרדי הצעיר. יש להם המון ביקורת, גם על אלו ששונאים אותם, וגם על עצמם ומנהיגי הציבור שלהם. הם מספרים לי שקשה להם הרבה יותר להסתובב ברחוב. בטח ברחוב פחות ירושלמי. הם סופגים נאצות וקללות, וכשאני איתם לפעמים אני רואה את המבטים. אני בטוח שחלק מהמבטים היו הופכים גם למילים אם לא היה לידם אדם חילוני למהדרין.
לא סתם החרדים סומנו. לא סתם הם בכותרות. קשה לזהות ביביסטים ברחוב. זאת אולי השוואה קשה, אבל בדיוק כמו שהפלסטינים מעדיפים לפעמים את הקורבן החרדי, כי הם יודעים שהם פוגעים בסממן יהודי מובהק, כך גם במחאה מבינים שהחרדים בולטים בשטח. קל להפוך את המחאה לפעולות גרילה קטנות.
הגיוס לא יעזור
שלא תטעו, הוויכוח עם הציבור החרדי ומנהיגיו בנושא השירות הצבאי הוא לגיטימי, ואפשר לחפש דרכים שיביאו להשתתפות רבה יותר בנטל מצד אחינו החרדים. אבל זה לא באמת קשור לנושא הצבאי. במהלך אחת מתוכניות הפטריוטים השבוע הראינו ציטוטים נוטפי שנאה של אנשים ליברלים ונאורים נגד ישיבת מעלה אליהו. לאחר מכן קיבלתי הודעת קולית מסיני הישראלי, סבו של יהודה יצחק הישראלי, הפצוע הקשה ביותר במבצע צוק איתן, שלמד בישיבה. מתברר שיהודה יצחק הישראלי יכול להיפצע בשבילנו בעזה, אבל לא ללמוד בתל־אביב. אנשי הישיבה חוטפים נאצות, יריקות ועוד מיני סוגים של נאורות, והשירות הצבאי לא כל כך עוזר להם.
השנאה לחרדים לא קשורה לשירות. אולי אפילו להפך. אם הוא היה קשור, הציבור הציוני־דתי היה צריך להינשא פה על כפיים. אבל איכשהו, הציבור ששולח את בניו למלא את שורות היחידות הקרביות לא זוכה פה לאהדה מיוחדת. אני חושב שחרדים שלא לומדים צריכים להתגייס לצבא או לשירות לאומי, אבל טועה מי שחושב שזה יגרום למי שמצייר אותם כבוזזים להעריך אותם יותר. לדעתי זה יגביר עוד יותר את השנאה.
זו תקופה מכוערת שמזכירה תקופות מכוערות, אבל לפעמים מכל הגועל יוצא גם קצת טוב. ליד האולפן יש בית כנסת קטן של חב"ד, ולצערי אני לא עוצר להניח תפילין או להשלים מניין בכל פעם שהבחור הנחמד בחוץ מבקש ממני, כי מה לעשות, החיים דוחקים. אבל לאחרונה אני נותן להם לדחוק פחות. כמויות השנאה והרפש גורמות לי לעצור אצלו דרך קבע, להניח תפילין, לדבר איתו כמה דקות. בעיקר לתת לו תחושה שיש פה גם כמה אנשים שפחות חרדים מחרדים.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
