בצרפת התנהלו בתקופה האחרונה מחאות נגד הממשלה. הנושא, לכאורה הרבה פחות מרתק ממהפכה משפטית: העלאת גיל הפנסיה – היום הוא עומד על 62, הממשלה רואה להעלות אותו ל-64. עדיין שלוש שנים מתחת ישראל, אבל בסדר, אין עיננו צרה בידידינו האירופים שרוצים לעבוד קצת פחות. מה שמעניין הוא היקף ההפגנות והתוצאות. שיטוט קל באתרי החדשות מעלה שהמפגינים בזזו חנויות, הציתו שריפות ברחובות וזרקו בקבוקי תבערה לעבר שוטרים. בהתנגשויות האלה בין שוטרים למפגינים, המספרים עומדים על מאות פצועים ומאות עצורים.
ואולי נדבר עוד קצת על הפגנות בחו"ל, נחמד לדבר על צרות של אחרים. האם נזכיר איזה מחיר גובות מחאות אמיתיות שקורעות את העם, כמו שראינו אצל השכנים שלנו מצפון-מזרח ומדרום, באביב הערבי? לא, מה פתאום להשוות בינינו ובינם, אנחנו הרי לא מדינת המזרח התיכון, אנחנו חלק מהעולם המערבי.
לפני כשנתיים היו בבלגיה ובהולנד הפגנות נגד הסגרים בקורונה. סך הכל מחלוקת לגיטימית בשאלת חיי אדם מול חירות הפרט, לא? אז זהו, שהוצתו שם מכוניות, מפגינים יידו אבנים על שוטרים, שהגיבו בירי באוויר. ובואו נדבר על אמריקה. אתם זוכרים את המחאות שפרצו בארה"ב לפני שלוש שנים, אחרי ששוטר דרך על צווארו של ג'ורג' פלויד עד למותו? ויקיפדיה מספרת שנהרגו שם שלושה שוטרים ומעל 25 מפגינים, מאות אנשים נפצעו, כולל שוטרים שנורו בידי מפגינים, שלא לדבר בכלל על היקפים די מדהימים של ביזה ושוד.
הכל יחסי
כשהתחילה המחאה נגד הרפורמה המשפטית, גאון אחד זרק לחלל האוויר את הביטוי "מלחמת אחים", ורבים כל כך התאמצו להכחיש אותו, עד שהוא חלחל עמוק מאוד לתודעה הציבורית, וריחף מעל הראש שלנו במשך שבועות ארוכים. כלי תקשורת וגולשים חיפשו בקדחתנות כל רמז לאלימות, ומיהרו לנפח כל דחיפה וכל קללה, שלא לדבר על התבטאות חריפה, ולתת להן את הפרשנות המחמירה ביותר האפשרית. "ארץ נהדרת" הפיקה מערכון סמי-נבואי שבו יניב ביטון יושב ללא איפור וללא תלבושת מיוחדת, ומספר שהוא האדם הרגיל שעומד להיהרג באיזו הפגנה, ואז כולם יגידו כמה חבל והיינו צריכים לעצור קודם.
דווקא המבט החוצה יכול להכניס אותנו לפרופורציות. תסתכלו על רחובות בוערים, חנויות נבזזות, מאות פצועים והתנגשות אלימה בין צדדים, ואז תשובו ותסתכלו על מה שקורה פה בישראל. מאות אלפי אזרחים יצאו מדי שבוע לצמתים, ברוב הפעמים משמאל וכמה פעמים גם מימין; הם הרגישו שגונבים להם את המדינה, שהצד השני שבר את הכלים, שנעשה פה עוול ציבורי ולאומי. ומתוך מאות האלפים האלה כמה בסופו של דבר הרימו יד? בודדים מאוד.
נכון, היו עימותים פיזיים מסוימים בשוליים. במפגשים שכללו מאות אלפי אנשים, יש גם כמה חריגים. פה מישהו זרק ביצה, שם מישהו קילל, פה אנשים פרצו למשרד וחוללו מהומה, ובמקום אחר מישהו הפך דוכן. במקרים חריגים הייתה אלימות של ממש – גם שם לא ברמה שסיכנה חיים אבל זה בכל מקרה דבר רע ומכוער, שאסור שיקרה וצריך לעצור אותו. שלא לדבר על אלימות משטרתית מסוימת, שצריך לעצור בלי קשר לשאלה כלפי מי היא מופנית. וכמובן, במחאה הזו נחצו קווים ונקבעו תקדימים בתחומים שהם לא אלימות, אבל בהחלט כוחנות והיעדר סולידריות. איום בסרבנות בקנה מידה נרחב; פגיעה אקטיבית במשק; השבתת נתב"ג; חסימת כבישים. האמון ההדדי בין ציבורים בישראל ספג מכה קשה.
ובכל זאת, עכשיו כשהמחאה כנראה מתחילה לדעוך, מותר להסתכל בראי הלאומי ולומר: המחאה הזו היא תעודת כבוד לחוסן החברתי של החברה הישראלית.
