היום לפני 56 שנים נוסד יום ירושלים. אם אפילו בן־גוריון החשיב אותו לגדול יותר מיום הכרזת המדינה, כפי שכתב לאחד מידידיו, מי אנחנו שנחלוק עליו? בכ"ח באייר תשכ"ז התרחש נס לאומי מרעיש בדרך הטבע, אירוע התשועה הקרוב ביותר לירידת בית מקדש באש מהשמיים.
לא פלא שאפילו חילונים ושמאלנים נתקפו התלהבות משיחית, מישעיהו ליבוביץ' ועד מערכת "הארץ". חלקם התאוששו ממנה במהירות, אבל ביום השלישי של מלחמת ששת הימים הם ראו על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי בנבואתו, והתנסחו בהתאם. "הישגי החרב הישראלית הם כה פנטסטיים, עד כי אין מוחנו מסוגל לתפוס את מלוא היקפם, איש לא התכונן לכך מעולם", סיכם את האירועים בדייקנות העיתונאי וחבר הכנסת אורי אבנרי, והצביע בעד איחוד ירושלים.
רק לפני שש שנים, כשהוצאתי לאור מוסף מיוחד לרגל יובל החמישים למלחמה, הבנתי עד כמה שחרור ירושלים אכן היה התפתחות אקראית של ההתרחשויות. צה"ל הצטייד אומנם בעוד מועד בתוכניות לסילוק הירדנים מ"הגדה המערבית", אבל המקרה האיראני המודרני מוכיח שתוכניות עלולות להחליד במגירות ולצאת מכלל שימוש. פקודת ההסתערות על מזרח ירושלים התקבלה רק לאחר שחוסיין הפגיז את מערב העיר והפציץ מהאוויר את השרון בשעות לפני הצהריים של כ"ו באייר, 5 ביוני 1967. אילו ישב בשקט ולא התערב, כמו שישב אחר כך במלחמת יום הכיפורים, ירושלים הייתה נשארת מחולקת עד ימינו, אולי לעוד אלפיים שנה נוספות.
באיוולתו וברשעותו פתח חוסיין באש רצחנית. הוא לא ידע שחיל האוויר המצרי הושמד עם שחר, חשב שישראל מושמדת, ורצה להתחלק בשלל. קהיר לא גילתה לו, מרוב בושה, ודובר צה"ל שמר על ערפל קרב במשך שעות רבות. ישראל העדיפה להיצמד לגרסתה הרשמית, המתעתעת, כאילו המצרים הם שתקפו ראשונים, כדי שלא להזמין עליה לחצים מדינים לעצור ולסגת, כמו ב־1956. כיוון שהרשתות החברתיות עוד לא נבראו אז, ובארץ גם לא שידר ערוץ טלוויזיה כלשהו, רק שתי תחנות רדיו שנשלטו היטב בידי הצנזורה הצבאית, צה"ל הצליח לשמור במשך חצי יממה את סוד השמדתם של מטוסי מצרים ולנצל את התוקפנות הירדנית לצורך שחרור ירושלים. זו לא הייתה התוכנית המקורית, זה היה ניצול הזדמנות מזהיר.
בשבוע שעבר, בין צבע אדום לצבע אדום, תהיתי מה היה קורה לו הייתה לנו ביוני 1967 תקשורת נוסח מאי 2023. אין ספק שהיא הייתה מטפטפת ומפטפטת כבר בשעות הבוקר את הבשורה על חיסול חיל האוויר המצרי – כמובן, "על פי מקורות זרים" – וגורמת לחוסיין להבין שלא כדאי לו להצטרף למערכה. במקרה שהיה מצטרף בכל זאת, תא הכתבים הצבאיים היה מדווח מגבעת התחמושת על "מבצע שהסתבך מאוד", וקובע בנימה פדגוגית ש"מישהו למעלה כנראה לא לקח בחשבון את האפשרות שהמלחמה בדרום תתפשט לירושלים". הפרשנים והמגישים באולפן היו שואלים בייאוש מצמית "לאן ממשיכים מפה?", כמו שעשו בשבוע שעבר אחרי שרקטת ג'יהאד יחידה הסתננה דרך מערכת כיפת ברזל וקטלה אישה אחת ברחובות. עורכי חדשות 13 היו מקרינים על המסך כיתובית: "באישור רה"מ: נשים וילדים נהרגו בתקיפת הצנחנים בעיר העתיקה". אולי אף היו רוקחים מהומה מפליטת הפה של דיין, "מה אנחנו צריכים את כל הוותיקן הזה", וגורמים למוטה גור לעצור עוד לפני שער האריות. לפי התכנון המקורי הוא היה אמור להסתער בכלל על אל־עריש.
182 חיילי צה"ל נפלו בקרב על ירושלים, כרבע מכל הנופלים במלחמה, אך בשידורי אותם ימים כמעט לא היה לכך רמז. עורכי החדשות והפרשנים גנזו בשורות קשות עד לתום המערכה, כדי שלא להמיס את לבב העם באמצע הקרבות ולשמח את האויב. גם כשההודעה על מחיר הניצחון פורסמה אחרי הפסקת האש, היא לא השתלטה על הכותרות הראשיות ועל סדר היום הלאומי. עם ישראל ומעצבי דעתו התלכדו סביב צדקת המלחמה וההכרה שאין ניצחונות חינם. עורכי העיתונים עשו הבחנה ברורה בין עמודי החדשות למדורי מודעות האבל.
סדר העדיפויות הפטריוטי והמושכל הזה נשמר במלחמת יום הכיפורים הנוראה, והציל אותנו מתבוסה. הטלוויזיה הישראלית הצעירה לא דיווחה בזמן אמת על צליחת התעלה בידי המצרים או על נפילת מוצב החרמון. עקב המגבלות הטכניות של הימים ההם לא היו לה נקודות שידור בחווה הסינית או בעמק הבכא, כמו שהיו בזירת הנפילה של הטיל ברחובות ביום חמישי שעבר. אילו היו לה, המוני בית ישראל היו שועטים בהמוניהם לנמלי האוויר והים כדי לברוח מהארץ, לפני שהיא נופלת כביכול בידי המצרים והסורים. עצביהם לא היו עומדים בתבהלה כזאת, וגם לא עצבי צה"ל. טוויטר, פייסבוק, ווטסאפ וטלגרם טרם נולדו, ולכן זכינו להגיע הלום.
כמובן, את גלגל ההשתכללות הטכנולוגית אי אפשר לסובב אחורנית, לטוב ולרע. לעולם לא נצליח לשחזר את התום האזרחי והעיתונאי ממלחמת ששת הימים, אבל את יצר הסקרנות אפשר לכבוש מעט אפילו בימינו, ובעיקר לזכור שמלחמות אינן תוכנית ריאליטי. עובדה: ככל שמלחמות ישראל נעשו מתוקשרות יותר, הערבים מצליחים יותר. העיתונאים שבצד השני מגויסים למאמץ המלחמתי, התקשורת בצד שלנו – למאמץ ההיסטרי. שילוב קטלני של סקרנות אובססיבית עם רוח נכאים נצחית גורם לעורכי החדשות כאן להדהד דרמטית כל מטח רקטות או תקלות זניחות בצידנו, ולייצר תחושת חמיצות גם כשצה"ל מנצח.
אלוף במיל' יעקב עמידרור לא לגמרי נסחף כאשר התלונן לפני שבוע באולפן חדשות 13 על "קונספירציה בין הג'יהאד האסלאמי למדיה הישראלית, כדי שהיא תוכל לדבר הרבה שעות בלי להוסיף אינפורמציה חדשה". כרגיל, מארחיו העדיפו להיעלב במקום לערוך חשבון נפש. גם את המבצע הבא בדרום או בצפון, הם ועמיתיהם בערוצים האחרים ילוו במרתון שידורים מלחיץ, יציבו בטיילת בתל־אביב נקודת שידור שתאדיר את יכולות השיגור של הפלסטינים, וישאלו שוב ושוב את דובר צה"ל מה עם הפסקת האש ועד מתי זה יימשך.
כנראה, עד שנלמד לחייך גם כשטיפה כואב, ולשתוק קצת כשאנחנו מנצחים. שתיקה שווה זהב, ירושלים של זהב.
