אני כותב את המילים האלה בדרך מנאפולי לסורנטו. הר וזוב משמאלי, מדריכה איטלקית רועמת עובדות מוויקיפדיה באנגלית שבורה. החוויה כולה תיירותית להדהים, כולל רביעיית הודים בני שישים שמצלמים את כל האירוע בוידאו. זה נחמד מאוד בסך הכל.
יש בעצם יש בעצם שתי ערים בנאפולי. העיר הישנה, העתיקה, גם קצת הרובע הספרדי, אזורי התיירות, שזה בעצם מקום תיירותי. תיירים מסתובבים ברחובות. לברים קוראים "בר אמריקני", כל האוכל הוא פיצות, גלידה או ארנצ'יני (יש גם מקדונלד'ס ובורגר קינג, כמובן), החנויות גם פונות בעיקר לתיירים. לא שהם דוברים אנגלית, אבל אלה מוצרים לתיירים.
במקביל יש את העיר העצומה נאפולי, ובכלל המחוז שמצטרף מסביב. מחוז של ארבעה מיליון בני אדם שהם אנשים שעובדים במקומות אחרים, חיים בשכונות מסביב, מבלים במקומות אחרים, וככל הנראה לא אוכלים פיצות נפוליטניות כל היום.
זה נכון לא רק לנאפולי. הרבה מאוד ערים מודרניות הן בעצם שתי ערים. עיר תיירותית ועיר מקומית. עיר שהיא דימוי של תמונות ואינסטגרם, של ספרים ושל זיכרון ציבורי של שנים, של אוכל "אותנטי", ובמקביל עיר ממשית, למקומיים.
יום ירושלים היום. אני חושב על העיר שבה גדלתי, למדתי, ביליתי בה, אני בונה בה את חיי ואת חיי משפחתי. גם ירושלים היא בעצם שתי ערים, מבחינה זו. כלומר היא בעצם ארבעה ערים – עיר ערבית, עיר חרדית, עיר דתית לאומית/חילונית, ועיר תיירותית. הן כמעט שלא נפגשות.
אבל יש שתי ערים – עיר אמיתית ועיר מדומיינת. עיר שזקוקה לכבישים, לאוטובוסים, למערכות חינוך ולפינוי זבל, למקומות עבודה ובילוי, לצעירים ולארנונה, ועיר אחרת שבה אנשים מבקרים במקומות תיירותיים, קונים קפה בשוק, שמים פתק בכותל וממשיכים הלאה, חוזרים לחייהם.
העיר התיירותית ירושלים היא גם העיר הקדושה ירושלים. עיר שהיא דימוי יותר מאשר עיר אמיתית. גם איחוד ירושלים הוא יותר דימוי מאשר אמיתי – חמישים שנה אחרי, קשה לומר שירושלים היא עיר אחת. ערביי מזרח ירושלים לא מגיעים למרכז העיר, ישראלים לא הולכים לקניות בשער שכם. זה לא איחוד "אמיתי", של העיר עצמה. זה איחוד של הדימוי שלה, ירושלים המדומיינת. אולי זו הסיבה שהיא הולכת ומתרחקת מציבורים מסוימים בישראל.
זה לא דיבור נגד האיחוד, וגם לא נגד העיר המדומיינת ירושלים. זה רק שירושלים זקוקה להרבה יותר מאשר חגיגות של הדימוי שלה. היא זקוקה למקומות עבודה, לחיבורים בין החלקים השונים שלה, למקומות בילוי, למערכות מתפקדות. החגיגות של יום ירושלים הן לא חגיגות של ירושלים עצמה, אלא של הדימוי הציבורי של ירושלים. כשנחגוג קו רכבת קלה נוסף, או מקומות עבודה במרכז העיר, נדע שאנחנו חוגגים את העיר עצמה.
