בשעה שאני מקלידה לכם את מילות הטור הזה, אין שריר בגופי שמסוגל לתפקד מבלי שאיאנח ארוכות ועמוקות.
אומנם בשנה האחרונה ניכר שיפור רב ביכולותיי הגופניות, מאז שנרשמתי לסטודיו "מזיזות" המופלא. שם למדתי באמת להזיז איברים שכמעט איבדתי בהם תחושת מסוגלות. אולם למרות הכושר הרב שאני מתיימרת להפגין ולתחזק, אין לי דרך יפה לספר שהיום, וכנראה גם בימים הקרובים, אהיה תפוסה כמו חבל על תורן בלב ים.
המצב חמור עד כדי כך, שאפילו שינה, הפעולה הרצויה במצבים כאלה, היא עניין מתיש שמצריך אסטרטגיה מהודקת היטב כדי לצאת לפועל. אפילו כדי לצעוק לאחד הילדים שיביא לי כוס מים אני שוקלת להזמין פיזיותרפיסט. רק שהמצב לא יחמיר.
האומללות הזו, שנקלעתי אליה על לא עוול בכפי, התחילה בבוקר בהיר אחד השבוע, כשכמה חברות – שברגע זה ממש משונמכות לדרגות "מכרות" – החליטו שזה יום נפלא לטיול. "תנעלי נעלי ספורט, תביאי טחינה לחיצה, יציאה בשמונה, אני אוספת", הודיעה אחת מהן, בלי שמות.
בשלב הזה, לא עלה בי שום חשד. מה רע? קצת טבע, קצת נופים, קצת ארץ ישראל. למה לא, אצטרף בשמחה. כך חשבתי בתמימות, תוך שאני מתעלמת מרמזים קטנים בשיחה ביניהן. למשל, שכדאי להביא פנס ראש כי אין לדעת מתי נחזור. לא חשוד בכלל.
נסענו לצפון, והרי הגליל המוריקים נמתחו לפנינו, עד שהגענו אל היעד. נחל עמוד. "אנחנו נעשה את כולו", צעקה חברתי, שנקרא לה בקיצור המעליב – "פזיזה" (על שם עיזה פזיזה ועל שם כל האנשים הפזיזים שלא חושבים עד הסוף ועושים רק שטויות). מכיוון שאני וטיולים זה קצת כמו השילוב של ממרח שוקולד וחמוצים, לא שאלתי שאלות ונתתי לעצמי להיות מובלת. נתתי להן, החברות שאיתי, להוביל ולהכתיב את הקצב.
אכן, אין להכחיש: נחל עמוד יפהפה. פרחים ססגוניים שמוצאים רק בחנויות צומחים פרא תחת כל עץ, האוויר נעים, והתמונות ללא פילטר ישר לאינסטוש.
שיחקתי אותה קלילה וזורמת כהרגלי (ההרגל להעמיד פנים שאני כזאת), אבל שלוש שעות לתוך המסלול התחלתי להבין משיחותיהן שמדובר במלכודת דבש, בלי הדבש.
הבנתי שהן, שלא כמוני, התכוננו למסלול למיטיבות. אכבר מיטיבות. כאלו ששותות עשרים קילומטר צעדים כמו שוט של אספרסו בארוחת בוקר. האמת, הייתי צריכה לשים לב מראש כי בעודי לבושה בבגדי יומיום ונועלת נעלי ספורט פשוטות וחסרות חן, להן, שלושתן, יש חולצות מנדפות ממותגות, נעלי הרים מקצועיות ושאר אביזרים שכותרתם "אני אעשה את זה שוב". נמרות, בקיצור. לאורך השעות הראשונות של ההליכה הן החליפו ביניהן רשמים מטיולי מיטיבי לכת קודמים. תוך שהן נזכרות בנוסטלגיה בתוואי המפותל של נחל אוג ובסיפוק בעלייה של הסרטבה (אני אפילו לא בטוחה שככה אומרים את זה), אני ממשיכה לצידן, מחייכת באגביות, משתדלת לא להחצין התקף נשימות מבוהל, כדי שיישאר לי מספיק אוויר למסלול המפרך שרק התחלנו.
לאורך הדרך, על העליות והירידות הקשות שבה, חלפו על פנינו פרצופים מיוזעים של טיילים אחרים כשלכולם הבעה אחת ברורה – סבל.
פזיזה נסדקת
בואו נדבר על זה שנייה. אנחנו לא באמת אוהבים לטייל. כלומר, אנחנו אוהבים לספר לכולם שאנחנו הולכים לטייל, אוהבים לספר שטיילנו ואוהבים את מה שרכשנו שם בטיול, אבל תהיו איתי כנים רגע: גם אם אתם שביעיסטים חמודים ומלאי אדרנלין, בזמן המסלול גם אתם סובלים.
היו גם רגעים לא נוראיים בכלל. כלומר, רוב הטיול היה דווקא בסדר. כמה רע כבר יכול להיות עם חברות טובות, צחוקים וחוסר קליטה לשיחות נכנסות מהילדים? גם הפסקת האוכל למשל: הטורטיות, הטונה, הטחינה הלחיצה. מה לעשות, בזמנים קשים ומפרכים, זוטות חומריות מעין אלו מרעננות לי את הרגע כמו משקה קוקוס עם קש ומטרייה קטנה על חוף הים.
נדמה לי שבערך שעה לפני ששקעה עלינו השמש (ואנחנו עוד רחוקות מסיום המסלול כברת שעתיים לפחות), הייתה הפעם האחרונה שהרגשתי את אצבעות רגליי. עד אז הן צרחו ובכו מכאבים ומצורך עז שאחלץ אותן ממלתעות נעלי הספורט. מרגע זה ואילך הבנתי שאפילו הן כבר התייאשו ועברו לאיבוד הכרה. עד עכשיו אני עוד מנסה לשקם את מצבן הנפשי, באמצעות שיחות עידוד והבטחה שהסכנה מאחורינו.
באותם רגעים של איבוד תחושה בבהונות, הבטתי לעבר חברותיי הנמרות וראיתי סדק קל בעיניה של מיודעתנו, פזיזה. זו שעד כה הצליחה להחזיק בפוזת ה"הייתי פה מלא פעמים, קטן עלינו, מסלול פצצה".
בשלב הזה, לקראת הסוף המיוחל, החלה גם היא להשמיע קולות של סבל ובן רגע הידרדר מצבה ממטיבת לכת קשוחה וחסרת מעצורים לגור חתולים שברירי שמשווע לקצת חלב ומחסה. תוך שהיא קורסת באמצע השביל היא התוודתה שבעצם, המסלול שאנחנו צועדות לאורך היום בנחישות ובהתנשפות הוא בעצם מסלול שהיא עשתה בעבר. אבל במשך יומיים.
כן, שמעתם נכון.
אני יושבת פה כעת, ומספרת לכם באצבעות רועדות ובגוף מתפוקק לחלוטין שעשיתי השבוע, ביום אחד, מסלול שמיועד ליומיים.
סוף דבר, אינני יודעת אם מצבי הפיך. אני גם לא יודעת מי הוא הקול החדש (וחסר האחריות!) שנולד בי ומתעקש להדהד באוזניי ללא הפסקה מסר אחד: כן, אעשה את זה שוב.
