חדשות מבהילות פורסמו השבוע בארה"ב, ואף אחד כאן לא שם לב. זה לא מפתיע במיוחד, בהתחשב בעובדה שגם האמריקנים בקושי התייחסו אליהן. דו"ח בן יותר מ-300 עמודים שפרסם החוקר המיוחד ג'ון דורהאם על חקירת ה-FBI בעניין הקשרים לרוסיה בקמפיין הנשיאותי של דונלד טראמפ ב-2016 קבע מסקנה מזעזעת: הסוכנות התנהלה בחוסר אחריות, נאחזה בקצות חוט פרומים, צידדה בפתיחות בקמפיין של הילרי קלינטון והמשיכה לפעול כך במשך שנים חרף אזהרות והתרעות מגופים שונים – בין השאר, מה-CIA. יותר משבע שנים אחרי שהסיפור הזה נפתח לראשונה, הרעיש את אמריקה ועורר הדים בכל העולם כולו, בא גזר הדין הסופי של תובע עצמאי שמונה על ידי הממשל: לא היה כלום מלבד עשן ושמועות.
החדשות הללו היו רעות בעצמן, אך הן הופכות לחמורות עוד יותר כאשר מסתכלים על פן נוסף בסיפור הזה שלא ממש דובר: היחס של התקשורת והמערכת הפוליטית לפרשה, מאז ועד היום. מהרגע שצצו לראשונה שמועות על האפשרות שישנם קשרים בין גורמים בקמפיין של טראמפ לממשלתו של ולדימיר פוטין, התקשורת האמריקנית נאחזה בהן כמוצאת שלל רב ואז רצה איתן כל כך רחוק שהיא הגיעה במהירות לממדי האבסורד. בערוצי חדשות כמו CNN ו-MSNBC, שדרנים רציניים לכאורה בילו עשרות ומאות שעות בשיח ער על האפשרות שטראמפ קשור לרוסים, עובד עם הרוסים, או אולי – לדברי כותרת של כתבה אמיתית והזויה במיוחד של ג'ונתן צ'ייט בניו-יורק מגזין – "מה אם טראמפ מתפקד כנכס של המודיעין הרוסי מאז 1987?" דמויות מוכרות ומוערכות בתקשורת שם, כמו רייצ'ל מדאו, אנדרסון קופר, ג'ייק טאפר ועוד, דיברו על הנושא ללא הרף, ראיינו מומחים, והפיצו בכל דרך את הרעיון שטראמפ מקושר לרוסים. השבוע נטרקה הדלת באופן סופי על התאוריה הזו, אך כבר שנים היה ברור שהיא לא החזיקה מים.
אז אין ומעולם לא היה קשר זדוני בין טראמפ לפוטין, הממשלים בוושינגטון ומוסקבה לא עבדו ביחד – ושום דבר לא ישתנה. עד היום, אף אחד מאנשי התקשורת שעמלו להפיץ את התאוריה הזו לא חזר בו ולא התנצל. מלבד מבקר תקשורת או שניים בפריפריה של המיינסטרים התקשורתי האמריקני, אף אחד אפילו לא מדבר על זה. במערכת הפוליטית כמובן שאין על מה לדבר: אנשי ציבור עוצמתיים שעשו הון פוליטי עצום מרכיבה על סיפור שהתברר כשקר מוחלט לא ישלמו שום דבר על ההתנהגות שלהם. חבר הקונגרס הדמוקרטי מקליפורניה אדם שיף, אם ניתן רק דוגמה אחת, הופיע בלי סוף בטלוויזיה כדי לקדם את הרעיון שישנו "אקדח מעשן" שמוכיח קשר בין טראמפ לרוסים. הוא המשיך לטעון את הטענה הזו עד לאחרונה. והוא ירוץ לסנאט בקליפורניה בבחירות הקודמות וכנראה ינצח.
ההתנהגות הזו לא מפתיעה יותר מדי, וכאן בדיוק נעוצה הבעיה. באמריקה, בישראל, ובעצם בכל דמוקרטיה אחרת, שקרים קטנים מאז ומעולם היו חלק מהתהליך הפוליטי. אך בשנים האחרונות אנחנו עדים לעלייתם של השקרים הגדולים: נרטיבים בדויים לחלוטין שאנשי ציבור ותקשורת מוכרים לצד הפוליטי שלהם ללא קשר למציאות. טראמפ צודק כשהוא זועם על מה שעוללו לו עם רוסיה, אבל כשחושבים על זה לרגע, הוא לא אמור להיות מופתע מדי והכעס שלו צבוע לחלוטין, שכן מדובר במאסטר של מכירת סיפורים שקריים לאוהדים צמאי דרמה וקונספירציות. טראמפ זועם על תפירת האשמות שקריות בזמן שהוא בעצמו מקדם את התאוריה ההזויה שבחירות 2020 נגנבו, בנוסף לשלל טענות חסרות בסיס באותה מידה שהוא מפיץ מאז כניסתו למערכת הפוליטית (ולמעשה גם הרבה לפניה).
גם בישראל אנחנו עדים לעלייתם של השקרים הגדולים: כל צד יכול להאשים את השני במכירת המדינה למיעוטים "הרעים" ללא בסיס. או ברצון לכונן כאן דיקטטורה. או בניסיון להפוך נשים לשפחות או ילדים לנשים. הסיבות אצלנו זהות לסיבות אצלם באמריקה: ערוצי תקשורת מגויסים ורשתות חברתיות פעילות יוצרים תיבות תהודה אידיאולוגיות שבתוכן יושבים פעילים שצמאים לכל תאוריה שמסתדרת עם תפיסת העולם שלהם, לא משנה כמה היא הזויה או מה המרחק שלה מהאמת. התופעה הזו ממש לא חדשה, אך היא בהחלט מחמירה. בעולם מתוקן, דו"ח דורהאם היה פותח מהדורות בארה"ב ומעורר עניין רב גם כאן. בפועל, הוא בקושי זכה להתייחסות. כי למה שנבלבל אנשים עם עובדות.
