שימו את עצמכם לכמה דקות בנעליו של אדם דמיוני ששמו מתיו סמית – שחקן הוליוודי מצליח זה כמה שנים, שמחזיק במניות של 'טבע' ובסתר ליבו תומך בדאעש. תהיו איתי, עוד רגע אני מקווה שהכול יהיה ברור.
בדיוק היום לפני שנה היה סמית אחד האנשים המאושרים בעולם. מיליוני דולרים זרמו לכיס אחד בחליפת היוקרה המעומלנת שלו מעוד הפקה יוקרתית של 'נטפליקס' שבה נבחר להשתתף באחד התפקידים הראשיים, וכמה עשרות אלפי דולרים נוספים נכנסו לכיס השני מהרווחים שהניבו המניות בחברת התרופות הישראלית שנסחרת גם בארה"ב. ודאעש? לפני שנה חלום הח'ליפות הגדולה בשטח עיראק וסוריה עוד נשם באופן עצמוני, והעניק לו תקווה לעולם טוב יותר.
שנה לאחר מכן מתיו סמית הוא מת מהלך. תלונות מצד שלוש נשים על הטרדה מינית גרמו לכל חברות ההפקה הגדולות בהוליווד להודיע שהחוזים איתו מבוטלים לאלתר. אפילו הזמינו לו מונית שתיקח אותו הביתה באמצע יום צילומים, וכדי ביזיון וקצף. בתיק המניות שלו המצב לא משהו: 'טבע' קורסת, ושיא שלילי רודף שיא שלילי. דאעש, ארגון המדינה האסלאמית, מפרפר את פרפורי הגסיסה האחרונים שלו. אנשיו יכולים להיות קטלניים מאוד – ויעיד על כך הפיגוע המזוויע לפני שבוע במסגד בסיני – אבל סמית יודע שכך או אחרת, זה נגמר.
לפעמים סמית עוצר ושואל את עצמו איך זה קרה, לעזאזל. כיצד מאחד האנשים עם החושים הכי טובים שהוא מכיר, שתמיד ידע להיות עם היד על הדופק, לזהות את הטרנדים הנכונים ולדבוק בהצלחה, הוא הפך למי שמאבד את כל מה שיש לו כל כך מהר?
מזל שאין בנמצא אדם כזה, מתיו סמית. העולם היה יכול להיות מאוד לא נעים בשבילו. אבל שלוש התופעות הללו – עריפת ראשים בעולם התקשורת והבידור, קריסת 'טבע' ותבוסת דאעש – הן אמיתיות לגמרי, ומתרחשות לנגד עינינו במהירות עצומה. אין ביניהן הרבה מן המשותף מלבד האבחנה הבאה: אנחנו נמצאים בעידן שבו אימפריות נופלות מהר, בדיוק ההפך מהמתואר בשירו היפהפה של מאיר גולדברג. מה זה מהר? בטיל, כמו שאומרים הצעירים.
אוגוסטוס היה הקיסר הרומי הראשון. הוא עלה לכס קיסרותו בשנת 27 לפני הספירה. הקיסר הרומי האחרון, קונסטנטינוס ה־11, פינה במותו את בירת הקיסרות הביזנטית קונסטנטינופול כמעט 1,500 שנים לאחר מכן, בשנת 1453. העות'מנים החזיקו מעמד בערך שליש מהזמן הזה, והסתפקו בכ־600 שנים של אימפריה. ארה"ב קיימת רק 240 שנה, ורבים כבר מדברים על שקיעתה לטובת הדרקון הסיני המתעורר. הכול נהיה מהיר יותר, קצבי יותר, כמעט נוירוטי.
הקריסה המהירה של הכול לא מוגבלת לאימפריות או למניות. הרזולוציה יכולה להשתנות, אך התבנית נשארת אותו הדבר גם בתא המשפחתי או במה שקורה בתוך נפשו של האדם פנימה. האנושות מבלה היום את יומה בעיקר בהחלפה: בני זוג, טלפונים סלולריים או דגם חדש של שואב אבק, למרות שהקודם שואב עדיין יופי. בני נוער עוברים מ'פייסבוק' ל'אינסטגרם', ומשם ל'סנאפצ'ט' – וכל זה בשעות אחר הצהריים של יום אחד. אימפריות נופלות מהר.
ובתוך המהומה המשוגעת הזו, שבה מישהו או משהו מורם לאוויר רק כדי להיות מוטח ארצה ומנופץ לרסיסים תוך עשר דקות, העולם עצמו ממשיך להתנהל באותו הקצב. יממה ממשיכה להיות מורכבת מ־24 שעות, טוב נשאר טוב ורע עודנו רע, עשו שונא ליעקב. הדברים הבסיסיים לא משתנים – וזו בעיה. לך תסביר עכשיו לבני נוער שחיים על ריגוש ההחלפות, השינויים והתזזיתיות שיש דברים שאינם משתנים, שאסור שישתנו, שצריך לקבל אותם כמות שהם כי אחרת הם יתפוצצו לנו בפנים.
לפני שבעים שנה בדיוק החליט האו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. שמעתם השבוע מספיק שמאלץ לקראת התאריך, ובטח לא צריך להחדיר ציונות בקוראי הטור. עם זאת, צריך לשים לב לעובדה שאנחנו נמצאים בתקופה שמה שהיה ברור מאליו לפני שבעים שנה, או אפילו לפני עשור – כבר הרבה פחות ברור מאליו כיום.
הלך הרוח התרבותי השולט במערב, של שינויים מתמידים כהוכחה לגמישותו השכלית וההתפתחותית של האדם, הוא סכנה ממשית להמשך קיומו של החזון הציוני. הדבר בא לידי ביטוי באופנים רבים ושונים, שצר עמוד העיתון להכילם. כל מיני תיאוריות ליברליות פרוגרסיביות מופרכות, הנוגעות לתפקוד נשים בתפקידים קרביים, למשל, או הכלה וקבלה כמעט ללא תנאי של גורמים חברתיים זרים כמו מהגרים בלתי חוקיים. דוגמה אחרת היא הניסיון להחדיר לישראליות סוגי יהדות אחרים מזו האורתודוקסית המקובלת, שאת תוצאותיהם, שאינן משהו, אנחנו רואים בגולה.
כן, יש מי שקוראים לזה שמרנות. "שמרן" יכולה להיות מילה גסה בעולם כיום. באדיבות סוכני התרבות והתקשורת המילה הזו מתקשרת כמעט מיד עם קיבעון, דוגמטיות, אובדן מוחלט של חוש הומור ולא פחות מכך של חוש מידה. אבל מדובר כמובן בשטויות: שמרנות מידתית היא הדרך היחידה לשמור על מי שאנחנו ועל מה שאנחנו. היא גם יכולה גם להפוך למקור גאווה. היא חייבת להיות כזו.
זה אולי התפקיד החשוב שלנו כיום – לחנך את עצמנו ואת ילדינו ששמרנות היא לא מילה מגונה, כדי שנוכל למצוא את עצמנו כעם חופשי בארצנו גם בעוד שבעים שנה. עלינו להיות פתוחים לשינויים ולהתחדשות, לעולם ולכל מה שיש לו להציע, אבל לא לפחד להישאר שמרנים בדברים החשובים לנו באמת, שבהם צריך לשמור על מה שיש כדי לא לאבד את הכול. אף אחד מאיתנו לא רוצה להיות מתיו סמית.