יום ירושלים ומצעד הדגלים הם עדות לאהבת הבירה ולאיחודה תחת ריבונות ישראל לאחר מלחמת ששת הימים. אבל בשנים האחרונות נוסף להם נדבך אחר, ביטחוני. אירועי שומר החומות השפיעו גם על היום המיוחד הזה, ותייגו אותו בלוח השנה כרגיש מהרגיל. זהו אילן נוסף לארגוני הטרור להיתלות בו כדי לשגר איומים לעבר ישראל ולהפיץ שקרים בנוגע לשינוי הסטטוס־קוו בהר הבית. קיומו של המצעד לאחר חודש רמדאן, כחלק מרצף מועדים נפיצים ממילא, כאילו ממלא אותו אדי דלק מאז. את התוצאה מלפני שנתיים כולנו זוכרים.
במובן הזה, השנה שעברה לא הייתה שונה: ההתראות הרבות היו במוקד השיח המקצועי והתקשורתי, ואיומי ארגוני הטרור הודהדו ברשתות, בערוצי הטלוויזיה ובכרזות המסגדים. השתלשלות הדברים, לעומת זאת, הייתה אחרת. שתי סיבות לכך אפשר למנות בביטחון. ראשית, עמידת הדרג המדיני על קיום מצעד הדגלים במתווה שהונהג במשך יותר משלושים השנים האחרונות, דרך שער שכם; שנית, לאור מדיניות ברורה שהכתיבה היערכות בין־ארגונית כוללת, ואפיינה למעשה את כל תקופת רמדאן והמועדים הרגישים סביבו. מאמץ ההסברה היה אחד המאמצים המשותפים שהונהגו באותה היערכות, ושיאו היה ביום ירושלים. המציאות התודעתית שהתקבלה: ישראל לא התקפלה, ורבבות צעדו בגאווה בבירתם.
יום ירושלים תשפ"ג היה "מבחן התקליט השני". המערכת הביטחונית נדרשה להוכיח שיכולתה לעבוד בשילוביות בין־ארגונית היא עניין שגרתי, ולא הצלחה חד־פעמית. אם לבחון את ההתרחשות אמש, נראה שעמדה בכך. סייעה לכך רבות החלטת הדרג המדיני לדבוק במתווה המצעד הרגיל, אף שהנסיבות היו מאתגרות לא פחות מבעבר. הכתרת מבצע מגן וחץ כהצלחה מבצעית לא גרעה ממורכבות האירוע, ולא הפחיתה מההסתה לקראתו. הצורך להוכיח שהמצעד לא עובר בהר הבית – והוא מעולם לא עבר בו – אל מול הכזבים שהפיצו ארגוני הטרור היה גדול כתמיד. תרמה לכך, כמובן, עליית אישי ציבור להר, שהודהדה ברשתות הפלסטיניות. האתגר המבצעי וההסברתי כאן אדיר, והוא כולל המון ארגונים, בהובלת המשטרה, שצריכים כולם להמשיך בעבודתם השוטפת. כל אלו, בנוסף למעטפת אבטחה של אלפי שוטרים, אפשרו לעשרות אלפים לחגוג גם את יום ירושלים הזה בגאווה.
על ישראל לתכנן את ממד המידע שלה עשור קדימה. תכנון ארוך טווח נחשב לפריווילגיה, אבל כאן הוא הכרח
בראייה צופה פני עתיד, ההצלחה הישראלית ביום ירושלים תימדד לא רק בניהולו הטקטי, מורכב ככל שיהיה. האתגר התודעתי עמוק יותר: הוא אסטרטגי, ונוגע להשלת מרבית התדמית שעוטפת אותו בשנים האחרונות כיום מועד לפורענות שבו שיגורי רקטות הם חלק מהמשוואה. ימי חג לאומיים תמיד יהיו רגישים, אבל לא בכולם מכריזים ארגוני הטרור שפעולות שגרתיות – כמו צעידה בעיר הבירה – יובילו לשבירת הכלים. הדרך לשינוי התדמית של יום ירושלים עוברת בפעילות המבצעית המאומצת שמנהלים המשטרה, שב"כ, צה"ל ושאר ארגוני הביטחון, אבל גם בהנמכת מפלס ההסתה בצד הפלסטיני; כמו גם עטיפתו באופן עקבי, במשך שנים, בנרטיב אחר – אצלנו ואצל אויבינו.
לשם כך, על ישראל לתכנן את ממד המידע שלה עשור קדימה, כשיום ירושלים הוא רק התירוץ. תכנון ארוך טווח נחשב לפעמים לפריווילגיה, אבל במציאות הביטחונית שלנו הוא הכרח, ועלינו לטפחו. לא צריך לנבור בארכיון כדי למצוא המחשות לכך. השבוע פורסם דו"ח הוועדה שעסקה בבריחת המחבלים מכלא גלבוע. לצד הכשלים החמורים שהציג, נתן הדו"ח גם משקל ללמידה הארגונית ולמהלכים הרב־שנתיים שנקטה הנציבה קטי פרי לשיקום שב"ס. ההתעצמות שהובילה תחת אתגרי תקציב, הפכו את הארגון הזה לטכנולוגי ורלוונטי יותר, באופן שיצמצם היתכנות לאירועים כאלה בעתיד.
לא בכדי עשתה זאת הוועדה: אי אפשר לנתח בריחה מכלא במנותק מהקשר רחב, כמו שבלתי אפשרי לאמוד יכולות הסברה בראיית מנהרה של אירוע אחד. התרגום המעשי לכך בעולמות ההסברה הוא עיצוב מדיניות נהירה והשקעה בבניין כוח שיאפשר העברת מסרים בכל מצב חירום, הזמת חדשות כזב במדויק, והסרת הסתה מהרשת במהירות. כל אלה, בתורם, יאפשרו לא רק ניצחונות תודעתיים בימי ירושלים הבאים, אלא גם יתרמו ליציבות הביטחונית בעתיד לבוא.
גדי עזרא כיהן כמנהל מטה ההסברה הלאומי
