נתניהו לא קיבל יום של חסד משותפיו כדי להתבשם מהישגי מבצע מגן וחץ. שאון התותחים טרם נדם, וכבר עלתה זעקת חבריו לממשלה: הם רוצים עוד, עוד ועוד. סקרי המנדטים המחמיאים לאחר המבצע נבלעו מיד ברעש הפוליטי. פחות מ־24 שעות אחרי הפסקת האש שיגר שר המשפטים יריב לוין אולטימטום משלו, בתביעה לחידוש חקיקת הרפורמה המשפטית בעוד שבועיים. אגודת ישראל נכנסה לסבב דרישות קולני כדי ללקט פירורים שנשרו ממשאיות הכספים הקואליציוניים, שדוהרות בלאו הכי לבני־ברק. בצלאל סמוטריץ' נקלע לסחרור סביב קרן הארנונה, שמרתיחה גם ראשי ערים מהליכוד, ומעל כולם עומד איתמר בן־גביר: את החשבון הפתוח מההשפלות שקדמו למבצע בעזה הוא הגיע לגבות על הנגב והגליל.
שני הפסדים הנחיל בן־גביר לקואליציה בהצבעות ביום רביעי במליאה, זמן קצר אחרי שיצא מלשכת ראש הממשלה בכנסת. בנימין נתניהו ניסה להרגיע אותו בתוך החדר, אבל בליכוד איבדו סבלנות. בשם גורמים בקואליציה נמסר ש"אולי באמת עדיף שיפילו את הממשלה, נלך לבחירות, והציבור יעיף את מי שהפיל את ממשלת הימין". גם אם אלה הצהרות ריקות, מילים כאלה הן סימן רע לקואליציה.
לבן־גביר חשבון פתוח גם מול שותפו־יריבו בצלאל סמוטריץ'. האינטרסים שלהם מנוגדים: כל אחד רוצה להיות חתום על ההישגים מול הבוחרים, לחלק את הכסף דרך משרדי הממשלה שבשליטתו, וגם לגזור את הקופון בקלפי. לבן־גביר יש בטן מלאה על שר האוצר: הוא כועס על סמוטריץ', שתפס את עמדת המבוגר האחראי על חשבונו, במקום לגבות את הדרישה להפסקת מדיניות ההכלה בעזה. הוא גם משוכנע שתקציבי המפלגה שלו נפגעו בכוונה.
הקו של בן־גביר סייע גם לאגודת ישראל להקשיח עמדות. התקציב כבר אושר בממשלה ובוועדת הכספים של משה גפני, אבל יצחק גולדקנופף כינס בביתו שלשום את חברי הסיעה החסידית לישיבת חירום. סביב שולחן ערוך בכל טוב החליטו ראשי אגודה ללכת עד הסוף עם דרישה של 627 מיליון שקלים נוספים, לצורך הגדלה רטרואקטיבית של קצבאות האברכים ותלמידי הישיבות מתחילת 2023. לא פחות חשוב: כדי שמוסדות הפטור, שאינם מלמדים ליבה, יקבלו את התוספת כבר בשנת הלימודים תשפ"ג שמסתיימת בקרוב, ולא רק בתשפ"ד ואילך.
לא עזרו הסברי האוצר שאי אפשר לתקצב בדיעבד לימודים שכבר התקיימו. זו ההבטחה שניתנה לאדמו"ר מבעלז ערב הבחירות, ושום נימוק פרוצדורלי לא ישנה אותה. מצעד האדמו"רים שעלה לביתו השבוע, בראשות האדמו"ר מגור, העניק גיבוי לדרישה לראות את הכסף כאן ועכשיו. היה כאן גם איתות: זה כבר לא בידי הפוליטיקאים הפרגמטיים, אלא תלוי ברבנים – ואותם לא כדאי לבחון.
בדגל התורה שותקים בינתיים, אבל אגודה דורשת מהם פומבית להצטרף לאולטימטום. יש כאן גם איום: אם גפני ימשיך לשבת על הגדר, גולדקנופף ופרוש יחזרו לכנסת במסגרת החוק הנורווגי כדי לדחוק החוצה חברי כנסת ליטאיים ולהבטיח שלקואליציה לא יהיה רוב של 61 בלעדיהם.
שורשי המשבר הכפול, מול אגודת ישראל ומול עוצמה יהודית, נעוצים דווקא בהומוגניות של הממשלה. למפלגות שמרכיבות אותה יש בסיס תמיכה משותף, וזה מחולל תחרות פנימית בלתי נגמרת: גולדקנופף רוצה לבלוט מול גפני, ולכן זקוק להישג על שמו; גם בן־גביר לא היה מחולל משבר נוסף אלמלא התחרות הפנימית עם סמוטריץ'. אבל כשהמשרד של אורית סטרוק מקבל 1.2 מיליארד שקלים, הוא מוכרח להתעקש על תקציב הגון גם ליצחק וסרלאוף. במקום לחגוג הישגים חסרי תקדים, כולם מגיעים בחמיצות עד הרגע האחרון. על הדרך הם מוודאים שטמפרטורת הזעם באופוזיציה תגיע לשיא. האינטרס הצר של כל פלג לבלוט בהישגיו גבר על המטרה המשותפת: לייצב את הקואליציה.
השותפה היחידה שלא ניהלה משא ומתן בתקשורת היא ש"ס. אריה דרעי ביצר מראש את צורכי המפלגה, הן במשרדים והן בצרכים המגזריים, עוד לפני שוויתר על האוצר לסמוטריץ' במשא ומתן ערב הקמת הממשלה. אבל זו גם מדיניות עקרונית של שקט תעשייתי. קרן הארנונה כמשל: ש"ס מחזיקה במשרד הפנים, ולכאורה הייתה יכולה לתפוס בעלות על מודל הרובין הוד שיעביר מהרשויות החזקות לחלשות. אבל גם יושב הראש דרעי וגם השר החדש משה ארבל הקפידו לא לקפוץ ראשונים למערכה. בש"ס תומכים ברעיון, אבל משוכנעים שהפרזנטורים צריכים להיות פקידי האוצר, ולא שרים מגזריים. ההתכתשות של סמוטריץ' עם ראשי הרשויות ומסיבת העיתונאים הלוחמנית שלו נתפסות שם כחזרה על השגיאות סביב הרפורמה המשפטית. ראש אגף התקציבים, אילו היה משוגר אל האולפנים, היה נשמע מקצועי יותר, וגם לא היה נשאל על העדפת ההתנחלויות.
שר הפנים החדש ארבל, שממונה על הרשויות המקומיות, דווקא הופיע השבוע לא מעט בתקשורת בנושאים מקצועיים, בעיקר סביב מרתון הדרכונים שהוא מוביל במשרד הפנים. על השאלות בעניין קרן הארנונה הוא ענה בכלליות, וציין שצריך להיות קשובים לביקורת בעניין.
החידוש בדבריו לא היה בתוכן אלא בטון: שר בממשלת ישראל, שמצוי בעניינים המקצועיים של משרדו, מדבר בנחת, לא מטריל, בטוח בעצמו אבל לא משוכנע שכל האמת אצלו. ארבל לא שכח את בוחריו, אבל הוא זוכר שהוא עובד אצל כל אזרחי ישראל. בקואליציה אחוזת בולמוס שנקלעה לוורטיגו, גם זה כנראה לא מובן מאליו.
השיחות בחסות בית הנשיא התנהלו השבוע במתכונת קייטנה. במקום לדון בסוגיות שבמחלוקת, הצדדים הוזמנו לפעילות חווייתית: מיכה גודמן הוזעק ל"צריף הנשיא" ביד יצחק בן־צבי כדי להרצות לצדדים על פתרון סכסוכים. כבר שבועיים לא נערכה פגישה בהרכב מליאה – כלומר, של הקואליציה והאופוזיציה יחד – אלא כל אחד מהצוותים נועד בנפרד מול צוות בית הנשיא. לפחות ארוחת הצהריים הייתה משותפת. הנשיא הגיע בעצמו לחדר המשא ומתן כדי להתחנן בפני הצדדים להפסיק להתכתש. הרצוג מנסה בכל כוחו להשאיר את ערוץ השיחות פתוח, אבל הזמן אוזל. לוין כבר הצהיר שמיד אחרי התקציב הוא ישוב להסתער על החקיקה.
ההדלפות על פריצת דרך בשיחות, אולי בניסיון לחולל אחת כזאת, השיגו תוצאה הפוכה: יש עתיד והמחנה הממלכתי התנערו מסיכומים לכאורה בנוגע לעילת הסבירות והיועצים המשפטיים. בני גנץ ויאיר לפיד ערים לכך שהמחאה מכוונת את דגליה לעברם, ולא מוכנים להיתפס בחולשתם. ראשי המחאה תובעים שיפרשו מהשיחות כדי להדליק את הרחובות, אבל מריחת הזמן שירתה השבוע דווקא את האופוזיציה. המועד האחרון לשנות את התקנון ולעכב את בחירת נציגי הכנסת בוועדה לבחירת שופטים חלף. המשמעות היא שב־15 ביוני ייבחרו שני הנציגים לוועדה במתכונתה הנוכחית, וזהו הישג לא מבוטל לאופוזיציה. השאלה היא אם לוין ייכנס את הוועדה כדי לאייש יותר משמונים תקני שופטים שפרשו, וכדי לבחור שני שופטי עליון. עוד קודם לכן, יש לראות אם יישמר הנוהג שהכנסת בוחרת נציג לקואליציה ונציג לאופוזיציה. ביש עתיד אומרים שאם יהיו שני נציגי קואליציה זו עילה לפיצוץ השיחות. גנץ שותק בנושא – אולי מפני שממשלת גנץ־נתניהו עשתה את אותו דבר, ופעלה למינוי שני נציגים לקואליציה, אחד מכל גוש.
בניסיון להאריך מלאכותית את השיחות ניסו אנשי הנשיא לקדם הצעה: הצדדים יצהירו על הסכמות בנוגע לעילת הסבירות והיועמ"שים, אבל לא יעגנו אותן בחקיקה. בתמורה, הקואליציה תודיע שהיא דוחה בחצי שנה את המשך הרפורמה. השאלה היא אם זו התקפלות בשלבים או חקיקה בשיטת הסלאמי. באופוזיציה חוששים מתרגיל ולכן התנאי שלהם הוא הסכמה בשני הנושאים תמורת הכרזה על "קץ הדרישות" בקדנציה הנוכחית. ויש אפשרות שלישית: מזומן תמורת מזומן. הוועדה לבחירת שופטים תיבחר במתכונת הישנה, כולל נציג לאופוזיציה. לוין יכנס אותה, השופטים ייבחרו, ובתמורה הוא יקבל את החקיקה בשני הנושאים שיש בהם למעשה הסכמות. ספק אם שר המשפטים יסכים למתווה כזה, שבו אפילו דרישתו למינוי בלעדי של שני שופטים והכתבת זהות נשיא העליון לא מתקבלת, אבל בחדר המו"מ מתרשמים שראש הממשלה חותר אליו. המתיחות בין נתניהו ללוין ניכרת בינתיים רק שם.
